הפי-סי שלי קרס. הוא עובד 10 דקות ונכבה, גם אחרי שקיררתי אותו לילה שלם במזגן... אולי זה בכלל לא החום אלא וירוס. אולי מעוצמת הרגשות שעוברת דרכו הוא פשוט התעייף. אז בינתיים אני כותב מהimac באולפן, וזה תורם עוד לתחושת הכאוס והמוזרות בחיים שלי.
אתמול בערב חיפושי החצי נואשים אחר חיבוק הביאו אותי לדירתו הענקית והמפוארת של ברון סאדו חתיך ורב מעללים, בחברתן של בת זוגו בהתהוות או משו כזה, ושל מתחלפת צעירה ויפהפייה שנראית כמו דוגמנית (שהיא זו שהזמינה אותי לחיבוק) . מסתבר שממש הולכת ונבנית כאן אימפריית בדסם, בדרום הקינקי של תל אביב. ובכלל, נדמה שהסוטות הבכירה שמה את עינה עלי לאחרונה (:
על שולחן העץ העגול והגדול התגבשה לה קומפוזיציה מעניינת, של סיגריות ושלטים וטלפונים סלולאריים חדשניים, וחוט תפירה וגאפה, ובקבוקי בירה ושקיות נילון, ומיני פסולת שונים, ומאפרות מלאות, ומציתים, וכוסות, וניירות, כאשר על הסטנד ליד היו תלויים המון שוטים מעשה ידי בעל הבית. השיחה היתה מעניינת ו'חינוכית', ואף פרעתי את ההבטחה לחיבוק בחיבוק ארוך ושקט, ללא מיניות, עם המתחלפת היפה והמתוסבכת. אחרי כשעתיים הגיעה הטרף של הברון להלילה, בלונדינית בוגרת ויפה, שנראתה די בלחץ, ונמסה כשאר נשקתי לידה באבירות המאפיינת אותי.... היה רגע במהלך השיחה, כאשר המתחלפת סיפרה על איזו חוויה שעברה ואמרה משו על 'ספנק', ואיך שהיא אמרה את המילה, ויכול להיות שגם לתחת המצודד שלה היה קשר לזה, התחלתי להרגיש איזה כימיקל מופרש במוח, מפיה שנדמה שכבר יבשה כליל, ולחוש איזה דגדוג ביד ימין שלי.
לקראת חצות עשיתי את הדרך הקצרה הביתה דרך הרחובות האפלים והריקים, במצברוח אופטימי ועם ראש סחרחר, אך גם עם בדידות וצורך לחלוק את רגשותיי בצורה בלתי אמצעית. אכלתי ג'אנק והלכתי לישון כשהבנתי ששומדבר טוב לא יקרה כבר.
הקוביות ממשיכות להתגלגל במוחי, והלב שלי צמא. חסר לי כל כך הרבה, צומי, ואהבה, וחיבה, וחיזוקים, וקירבה, וביטחון, ואמביציה, וכיף.... ודברים שיעשו לי טוב ויחזקו אותי. ועכשיו כתוצאה מהבלאגן שנמשך כבר שבועות ארוכים, גם התזרים לוקה בחסר, וממש כדאי שאתחיל לעבוד ברצינות, ועוד יותר מזה, ש*ארצה* לעבוד ברצינות. כל כך קשה לי להתרכז בימים אלו. אני כמו פצע פתוח.
לפני 17 שנים. 9 ביולי 2007 בשעה 8:31
