אני צריך לקום בעוד שלוש שעות להחזיר את הקופיף לקיטנה, אבל אני לא מצליח להירדם, שוכב במיטה, מתהפך, וחושב מחשבות מסוגים שונים.
יצא לי היום כבר שלוש פעמים לאסוף ג'וק גוסס ולהשליך אותו. מה שמעניין, שבניגוד למה שהייתי מצפה, את החלחלה אני מרגיש דווקא אחרי שאני נפטר ממנו. אני רואה אותו על הרצפה, עושה עם הרגליים הדקות שלו כמו אופניים ונראה מיואש לגמרי, חושב לרגע אולי להשאיר אותו שם אבל מבין שהוא אכן ישאר שם ואני הרי עוד אשוב, לוקח טישו, תופס את השרץ בידי בעודו מפרפר, ומתפלא איך זה שאני לא נגעל. ואז, ברגע שאני משליך אותו מהחלון או לאסלה, אז באה הצמרמורת ותחושת הגועל. מעניין.
מה שקרה זה שלפני כמה לילות ריססתי במטבח, לאורך הארונות והמקרר והתנור, במטרה לעצור את מצעד הגאווה של הג'וקים שהיה מתנהל בלילות. עכשיו אני כבר לא יודע מה עדיף. קודם, הייתי נכנס למטבח, מדליק את האור, ומבחין בג'וק. הג'וק היה מבחין בי באותו הרגע ממש, ומחיש צעדיו לעבר מקום נסתר בלי לומר מילה, כאילו יש לו משו מאוד חשוב לעשות שם, ובאופן כללי שידר חוסר רצון בכל אינטראקציה איתי. הואיל והתחושה היתה הדדית, החיים המשיכו להתנהל פחות או יותר כסידרם, תוך הפעלת מנגנון הדחקה מצדי, ואולי גם מצד הג'וק.
עכשיו מה שנהיה, זה שהם מחליטים באקט אחרון של יאוש, כשהם מבינים כבר שגורלם נחרץ, לבצע את הריקוד האחרון שלהם באור הזרקורים, במרכזה של הרצפה במטבח, וכופים עלי את האינטימיות הזו שבלהתכופף, להביט בהם היטב ומקרוב, לאחוז בהם באצבעותי בעוד רגליהם הגועליות ממשיכות לפדל, ולהשליך אותם לעולם טוב יותר. וזה לא הרי עוזר במשו, כי אלו שיוצאים מהחורים מתים, ואני צריך לאסוף אותם, בעוד אלו שנשארים בפנים ממשיכים בשגרת חייהם, ויצאו ברגע שאני אשטוף את הרצפה במטבח. אין מנצחים בסיפור הזה.
אממ, ולגבי כל השאר, וול, האמת שלא כל כך רע לי. גם היום לא אכלתי שטויות, לא שתיתי שטויות, ולא עשיתי שטויות. למרות שהרצון בהחלט קיים, ולא אכחיש שאני מאוד רעב לזוג שדיים מפוארים ולדחוף את לשוני לתוך כוס עסיסי. הרעב שנוצר אצלי הוא גדול כל כך, מהותי כל כך, והצורך הוא מובן ואמיתי. החודשים האחרונים, בעצם מאז שחזרנו מהפרידה הקודמת הותירו אותי כל כך חסר ביטחון, נטול חיזוקים, מנוע צומי, צמא למגע, כמה להתרגשות ולעניין... יחד עם זאת אני מוכן להסתפק גם בחיבוק, או שיחה כנה עם להחזיק ידיים ולהסתכל בעיניים, או בינתיים, בצ'טים ובאוננות סדירה, וגם ממש לא בטוח שהייתי באמת רוצה להתמודד עכשיו עם עוד נשים וקללותיהן. (: אני יכול לכתוב פוסט משכנע מאוד על למה אנחנו צריכים להיפרד, ופוסט משכנע לא פחות על כל הסיבות למה לא. ובשניהם אני יכול להגיב בעוקצנות בסוף. כך שנשאר רק לראות, לאן תיקח אותי הרוח.
לפני 17 שנים. 10 ביולי 2007 בשעה 0:01
