"אני מרגיש חלש ועצוב. רוצה לעבוד, אבל כבר כמה שבועות לא עבדתי בצורה סדירה, וההרגשה היא שאני בכלל לא זוכר איך עושים מוסיקה. הכל נראה לי מורכב מדי, מעייף מדי, קשה מדי. אותה תחושה שמלווה אותי כבר שבועות, ובינתיים רק מתגברת. ניצני הבטחון שהחלו נובטים בי בימים האחרונים קמלו. כבד לי, נורא. החיוך שהחל לבצבץ קפא שוב, הפתחים נסגרו, והפצעים נפתחו."
זה מה שכתבתי כשקמתי היום בבוקר. החלטתי לא לפרסם ושמרתי כטיוטה, ואז בכל זאת פרסמתי אבל התחרטתי, וכשהורדתי ראיתי שאני בכל זאת מופיע בעמוד הראשי, ופירסמתי שוב כדי שלא יחשבו שסתם הקפצתי בשביל צומי, ואז כשראיתי שאני כבר לא מופיע בראשי הורדתי שוב.
_
אמש תהום חזרה מהעבודה בתשע בערב. כל היום התכוננתי לבואה, ניקיתי את הבית, גילחתי את החזה, עשיתי קניות והכנתי לבבות ואורז וסלט לארוחת ערב. קניתי בקבוק יין כמו זה ששתיתי בלילה הקודם. היא הגיעה, אכלנו, היא נכנסה להתקלח. היא היתה חיובית וחזקה, והביאה איתה כמה דפים בדפדפת, רשומים בכתב יד, של נקודות שחשבה עליהן, של דברים שהיתה רוצה לשפר, בהתנהלותה, בהתנהלותי, ובהתנהלותנו המשותפת. דיברנו על כל הדברים במשך כשעה וחצי. היה כבד, מייבש, ומתיש. דיברנו באמת על הכל, בפתיחות, ולא היו בינינו מחלוקות. אך התחושה שלי רק הלכה ונהייתה כבדה יותר... היו לנו שיחות בעבר שגרמו לשנינו להרגיש טוב וקרובים זה לזה. זה לא מה שקרה הפעם.
ואז עשינו הפסקה, ואמרתי לה בשקט ובמבט מושפל שקשה לי, שבעיני היא המלכה שלי, שאני מרגיש שהושארתי עדיין באותו מקום שבו סיפור המאהב נגמר, כמספר שתיים, כנשלט שלה. שלא היה קלוז'ר לסיפור ההוא, ושאני מסתכל עליה אני מרגיש נשלט על ידה, ושלא השתחררתי מהמקום הזה. היא החלה לחייך ולזרוח, ואמרה שהיא לא בטוחה בכלל שהיא רוצה לשחרר אותי מהמקום הזה. והחלה לצבוט לי את הפטמות ולנשוך אותי, ולהמשיך לומר דברים משפילים. ירדתי לה במיטה, והזדיינו אבל היא כל הזמן עצרה אותי והתנתקה כל פעם שהיא התחילה להנות, ודיברה על זה שהזין שלי קטן ולא מספק אותה. בסוף אחרי עוד הפסקה הגמרתי אותה עם הויב, וגמרתי בתוכה כשהיא ממשיכה לצחקק ולהשפיל. הרגשתי רע מאוד, והיא אמרה שגם היא מרגישה מוזר, למרות שהיתה די מחוייכת, והלכנו לישון כאשר אני שותק וכואב ומהדק את שיני החורקות.
_
מה הרגשתי כשקמתי בבוקר קראתם כבר בראש הדף. בסוף הצלחתי ממש בכוח להכריח את עצמי לעבוד קצת, ואז דיברתי עם אושה, שהתעצבנה עלי שלא היה איזה קליימקס אגדתי ורומנטי אמש, וניסתה לקדם את הטענה שאני בעצם לא אוהב אותה ולא באמת רוצה אותה, ושבזוגיות הזו אני החזק, ולמה אני לא סוגר כבר את הסיפור. הסברתי לה, שאני לא החזק בזוגיות הזו. שאולי כאדם, אני באמת יותר בוגר ויותר מנוסה ואולי גם יותר חכם וחזק או ווטאבר. אבל מולה, מול תהום, בעקבות הנטייה הפמדומית החזקה ומבנה האישיות של שנינו, אני חלש. אני צריך אותה. אני תלוי בה. ושכתוצאה מההדרכה המקיפה שהענקתי לתהום, היא למדה. היא למדה לשלוט בי, ולנגן לי על המקומות הכי עמוקים והכי כואבים, ודי בקלות.
אושה שאלה אילו מקומות אלו בדיוק, וממש התקשיתי להשיב, ומי שמכיר אותי יודע שקשה להתקיל אותי בשאלה אישית שיהיה קשה לי לענות עליה. אמרתי לה לחשוב על המקומות הכי חסרי ביטחון שלה, מהילדות, מההורים, במיניות. טראומות הילדות, החוייות המעצבות שגרמו לה לעשות הכל בשביל להימנע מלחזור עליהן. אלו המקומות. בשבועות האחרונים, כשאני מסתכל בראי, אני באמת נראה לעצמי כמו אפס. אני נראה לעצמי שמן רופס ועגלגל, מגוחך ונלעג. כשאני מזיין את תהום, אני באמת בחרדות האם הזין שלי מספק אותה. כשאני עירום מולה אני נבוך. והרי מולה, למענה, אני מוכן לספוג כאב, והשפלה, וצער, בשביל החיוך והסיפוק שלה. זה באמת, לא רק ככותרות. כך שמולה, אני באמת אפס.
מעולם לא הושפלתי בפמדום, עד התקופה האחרונה. תמיד הרגשתי בשליטה, תמיד ידעתי שזה משחק. לא חשבתי אפילו שזה אפשרי שאני ארגיש מושפל באמת. חשבתי שאוכל לספוג הכל. ואת תהום לימדתי בעיקר איך להכאיב ולפצוע, ולעשות מניפולציות אפקטיביות, ולהשפיל, לא איך לרפא ולרומם. אולי כי את זה אני יודע לעשות רק לאחרים, ולא איך שיעשו את זה לי. וקשה לי לקבל. ובשבועות האחרונים, בגלל שנשארתי במקום ההוא, והייתי חייב ש*היא* תרומם אותי, זה התחיל להשפיע עלי, בכל התחומים, עד לכדי אימפוטנציה יצירתית, וחוסר ביטחון מוחלט בעצמי. לכן כשהיינו בנפרד הרגשתי את ההקלה, ואת החזרה לעצמי, ולכן כשהיא חזרה, למרות שהיא חזרה בהחלט חיובית ועם רעיונות טובים, הרגשתי שוב את המועקה משתלטת.
אז כתבתי את מילת הביטחון, מהמקום הכי עמוק ואמיתי. מעולם לא השתמשתי במילת ביטחון בעבר, גם במצבים שאולי הייתי צריך להשתמש. אבל הבנתי שאני בסרט רע, ואני צריך שהוא יפסק. אני צריך להתעורר מהסיוט. אני חייב להשתחרר מהכישוף.
תהום חזרה מהעבודה ומיד באה ואמרה : "מאמי אני מה זה מתנצלת על אתמול. פישלתי. זה ממש לא מה שהייתי צריכה לעשות". ושנינו הסכמנו שלא היה מקום לציפייה בכלל לאיזה קליימקס רומנטי, ולא לפמדום, ובטח לא להשפלות. המקום הזה - לא יעשה טוב עכשיו, לא לי ולא לנו. ואז היא ביקשה לראות מה פירסמתי, וכשראתה את המילה "אדום" כתובה במרכזו של דף ריק וללא כותרת היא הבינה מיד, וירדה על ברכיה וחיבקה אותי חזק, בעוד אני נשבר ופורץ בבכי, דמעות חמוצות וכואבות זולגות על לחיי.
לפני 17 שנים. 12 ביולי 2007 בשעה 18:13
