אחרי שאמרתי את מילת הביטחון, הרגשתי בהתחלה מבוייש ונבוך. הרגשתי כשלון, הרגשתי חלש. לא יכולתי להביט לה בעיניים, ולא יכולתי לקבל את החיבוקים והמילים המנחמות שלה. נסענו ביחד לכיוון רחובות, אני הלכתי לקופיקו והיא לענייניה בנס ציונה. שיחקתי כדורגל וטאקי עם קופיקו, ואז היא אספה אותנו עם האוטו, החזרנו את הקופיף, ונסענו לתל אביב.
ההרגשה עוד טרם השתפרה, אבל לפחות היתה הרגשה שהקטע הקשה כבר עבר. נרגענו לאט בבית, ואז עשינו ערב חיובי כזה, עם התעלסויות פמדומיות שהיא היתה עדינה בהם, ובמקום דברים משפילים אמרה דברים מחזקים ומחמיאים. אני חושב שהיה לי הרבה יותר קשה לשמוע מחמאות מאשר השפלות...(: אבל הכרחתי את עצמי לקבל את ה'כאב' הזה, ממש באותה מתודה שאני סופג כאב אמיתי. היא רכבה עלי, וגמרה פעמיים, ואז הגמירה אותי בתשומת לב. ואז הלכנו לאיזה סיבוב כאן בסביבה, ואז דהרנו לאסא לטרוף סטיקים לפני שהם סוגרים. האווירה הלכה ונרגעה, ותהום הלכה ויפתה בעיני ונראתה הכי יפה בעולם. חזרה הקירבה והשותפות.
הרגשתי את הביטחון חוזר לי קצת, ואת האהבה העצמית גם, וכשדיברנו על עלילותנו בימים שהיינו בנפרד היא לפתע חייכה חיוך ממזרי, ואמרה : "טוב, יש כמה דברים שאתה לא יודע...." הנחיתה בבטן שלי עוד הספיקה להגיע, והיא מיד צחקה ואמרה : "סתם, סתם..נו...סליחה (: " . אמרתי לה שאלו בדיוק הדברים שכדאי להימנע מהם עכשיו, אם היא רוצה שהשפיות תחזור לדור בגולגלתי הסוערת.
כשחזרנו היא ישבה לי על הפרצוף והגמירה אותי שוב באהבה ובהשקעה. גמרתי בחיוך, והלכנו לישון בהרגשה טובה, לראשונה אחרי זמן רב. ועכשיו אנחנו נוסעים להביא את קופיקו.
אני חושב שבסיכומו של דבר המשבר נוהל לא רע. לא נפרדנו, לא נלחמנו, לקחנו הפסקה בוגרת, ולא התפרקנו גם כשהיה נדמה שהחזרה שלה היא לא לחיוב. יש בינינו אהבה גדולה, הכי גדולה. יש בינינו התאמה, גם בדברים הטובים וגם בדברים הקשים... וזה לא פשוט, להיות בקשר סאדומזוכיסטי, שגם יהיה אקסטרימי ויבטא את הצדדים הבדסמים בצורה שלמה, וגם יהיה נורמטיבי ותומך, ויעשה לנו טוב. ועוד כששנינו מתחלפים, ועם כל שאר המורכבויות בפער הגילאים והנסיון, והאישיות של כל אחד מאיתנו בנפרד.
אז אניווי, הבוקר אני שוב אופטימי. (:
סופ"ש פונצ'בננה לכולם, ותודה על התמיכה...
דן }}}}}{{{{{
לפני 17 שנים. 13 ביולי 2007 בשעה 8:29
