ספנקבלוג

מה הסיכוי שכולם בחיים?

בעולם קיימים שני סוגים של אנשים. סוג אחד חלש, מסתגל למציאות  ונכנע לדרישות החברה. 

90% מבני האדם בעולם הם כאלה. אדם כזה יעבוד בעבודה שכירה מסודרת לא יתלונן ויעשה כל מה  שהסביבה מצפה ממנו לעשות. אדם זה הוא אדם שכל חייו נע במעגלים וחוזר שוב ושוב לאותה נקודת מוצא. אדם כזה הוא אדם קונפורמיסט. אדם זה הוא אדם בעל מוסר שניטשה כינה מוסר עבדים. ניטשה כינה אנשים אלה האדם האחרון.

הסוג השני של בני האדם הם אנשים שלא מוכנים לקבל את המציאות כפי שהיא ומורדים בדרישות החברה. 

רק 10% מהאנשים בעולם הם מהסוג השני. אנשים אלה הם אנשים יצירתיים ונונ קונפורמיסטים שפועלים לפי צו מצפונם .

אנשים אלה הם אנשים יוזמים ספונטניים ויוצרים שלא מפחדים ללכת נגד הזרם ולעשות מה שהמצפון מכתיב להם מבלי לפחד מהסנקציות שהחברה תטיל עליהם. 

אנשים אלה ניחנים באומץ. הם ממציאים ויוצרים תוכן חדש לעומת שאר האנושות שמפחדת מחידושים והרפתקאות ובמקום זה נצמדת למוכר ולקיים המקנה לה תחושת ביטחון ונוחות.

עד גיל 30 עשיתי מה שרציתי הימרתי בגדול וגם נפלתי בגדול- אבל זה לא עניין אותי- פעלתי לפי צו מצפוני והלכתי אחרי החלומות שלי. בחרתי לעשות תואר ראשון בפסיכולוגיה למרות לקויות הלמידה שלי- לא עניין אותי מה יגידו כולם.

אבל אחרי גיל 30 ועד היום כבר הפכתי לסוג השני של האנשים. היום אני עובד שכיר וקונפורמיסט חלש שעובד בעבודה רוטינית ומשעממת בחברה גדולה ומסודרת, נמנע מסיכונים וריגושים, פותח פה גדול ומחכה לעונג הבא.

מאז החלפת הקידומת אני לא כותב בבלוג.

אני חושב שאני בשוק כל כך גדול מהגיל הזה שאני כבר לא מסוגל לכתוב.

הלם ארבעים!

ארוחת צהריים ראשונה לגיל 40

על מה אני והחבר'ה מדברים?

הלוויות!!

מחר אני בן 40, הגיע הזמן לכתוב כמה דברים לסיכום העשור:

זה היה העשור המונוטוני של חיי. מעולם לא הרגשתי שאני נע בסיבובים חוזר לאותו מקום וחוזר חלילה כמו בעשור הזה. אני תקוע בלופ יומיומי ואין סופי שבו אני צריך לראות את אותם אנשים, (אנשים בעבודה) לחזור אל אותם מקומות (מקום העבודה),לעשות את אותה נסיעה בבוקר ובערב, ולעשות את אותה עבודה משעממת שוב ושוב ושוב.

זה היה העשור עם הכי מעט אינטראקציה חברתית בחיי. החל מגיל 30 רוב האינטראקציה שרוב האנשים מבצעים (להוציא אנשים שעוסקים במקצוע חברתי-טיפולי) היא עם מחשבים או מכונות. מערכת היחסים המשמעותית והאינטנסיבית ביותר בעשור הזה הייתה עם המחשב או המדפסת- הם ה"חבר'ה" שלי עכשיו. כבר אין לי כל כך קשר עם יצורים אנושיים שלא קשור לענייני עבודה. "חבר'ה" אמיתיים משלי כבר אין לי מזמן. 

זה היה העשור עם הכי מעט תשוקה בחיי. הטסטוסטורון יורד ויחד איתו יורדים להם גם החשק המיני והחשק לחיות באופן כללי. אין שום דבר ש"בוער" בי. כבר אין לי חלומות או שאיפות לעתיד כמו פעם. יותר מזה, אני מבין עכשיו טוב מתמיד שהאידיאלים הרומנטיים שבהם האמנתי בעשורים הקודמים לחיי היו מופרכים ולא מציאותיים. כל תפקידם היה לשמור אותי אופטימי. יש לזה גם יתרון- הבחירות שלי בחיים יותר זהירות ויותר מתאימות למציאות. אני כבר לא אעשה תואר קשה כמו בשנות ה20 לחיי, וגם טיולים אקזוטיים למזרח או לדרום אמריקה כבר הפכו לנחלת העבר. 

זה היה העשור היציב בחיי. הצלחתי לעבוד 10 שנים (!) ברציפות באותו מקום. נכון שמשעמם לי- כמו שכתבתי בסעיף 1, אבל הצלחתי להשתלב בשוק העבודה ולהחזיק עבודה מסודרת. 

זה היה העשור שהבנתי כמה האהבה כואבת. זה עוד אידיאל שהתנפץ. פעם האמנתי באהבה, היום כבר קצת איבדתי את האמונה. כל הזוגות שמתגרשים וכל הרווקים המזדקנים  סביבי רק מחזקים אצלי את התפיסה שמוסד הזוגיות נמצא בפשיטת רגל, ורומנטיקה היא מצרך נדיר בימינו, וזה חבל, כי אני הכי רומנטיקן בעולם. 

זה היה העשור עם הכי מעט קשר עם הגוף.  בעבר קשר עם הגוף היה חשוב לי מאוד- פעילות גופנית, חדר כושר, כדורגל, כדורסל, סקס, אכילה, שינה ואפילו ריקודים. בעשור הזה נרשמה ירידה חדה בכל הפעילויות הנ"ל. מלבד ריצה על הליכון פעמיים בשבוע- כדיי לא להפוך רשמית לבטטת כורסא, אין לי בכלל קשר עם הגוף. רוב היום שלי אני יושב על כיסא במשרד- וזו משימה לא קלה בכלל כשיש לך הפרעת קשב. אני כבר לא מצליח להרגיש את הגוף כמו פעם- (חוץ מהגב התחתון (: )

זה היה עשור של התנפצות אידיאלים. הבנתי כמה אנשים יכולים להיות רעים, הבנתי שהחיים רצופי סבל ובדידות ואין שום דבר שניתן לעשות בשביל לשנות את העובדה הזאת. מי שמתכחש לעובדה הזו משקר לעצמו, אבל הוא יותר מאושר ממני. אני מבין אנשים כאלה- לפעמים עדיף לחיות בגן עדן של שוטים מאשר להסתכל למציאות בעיניים ולהיות אומלל. 

זה היה העשור עם הכי מעט שעות שינה בחיי. כבר שכחתי מה זה לישון ברציפות 10 שעות ומה זה להתעורר ב12 בצהריים. אני מרגיש היטב את המחסור בשעות השינה- אני יותר עייף ועצבני במהלך היום, המחסור בשעות שינה בתוספת הפרעת הקשב שלי מקשים עליי מאוד. 

זה היה העשור הראשון שבו נאלצתי להילחם במשקל. כשהייתי צעיר לא הייתה לי את הבעיה הזאת. אכלתי כמה שאני רוצה, מתי שאני רוצה ונשארתי רזה. היום אני כבר לא יכול להרשות לעצמי להשתולל. קיצצתי באופן משמעותי את כמות המזון שאני צורך מדי יום והכנסתי פעילות גופנית 3 פעמים בשבוע. כבר לא יכול לפתח שרירים כמו פעם, אבל משתדל לרוץ חצי שעה בכל פעם ולהישאר במשקל פחות או יותר תקין. 

זה העשור הראשון שבו הסתכלתי יותר אחורה מאשר קדימה. אני מוצא את עצמי יותר ויותר מדבר על מה שהיה בעבר ועל מה שהייתי פעם ופחות על מה שאני היום ועל מה שקורה בהווה (בעיקר כי בהווה לא קורה כלום) אני גם כמעט לא מדבר על מה שאני רוצה להיות בעתיד כי זה פחד אלוהים לחשוב על זה. שיחות שלי עם אנשים סובבות יותר סביב "מה היה פעם" ופחות סביב "מה יהיה בעתיד". אני חושב שהמשפט שיוצא לי מהפה בתקופה הזאת הכי הרבה הוא "זוכר שפעם היינו.." זאת בניגוד לעבר שהמשפט שהיה יוצא לי הכי הרבה מהפה הוא "בעתיד אני מתכנן.."  מעולם לא הייתה לי תקופה בחיים  שבה התעסקתי כל כך הרבה בעבר שלי וכל כך מעט בעתיד שלי.

זהו בגדול, לא לשכוח לברך אותי מחר, והצעות לbirthday spanking יתקבלו בברכה (:

שרשרת רעידות אדמה.

הפיכה משטרית וקץ הדמוקרטיה.

יום הולדת 40 עוד שבוע.

כמה מכות בן אדם אחד יכול לספוג תגידו לי?

בטח רעידת האדמה ההרסנית והקטלנית שמבטיחים לנו כבר שנים תתרחש בדיוק ביום הולדתי- תודו שזה יהיה שיא האירוניה. (ראשון במרץ למי שתהה)

כאילו לא הספיק  שאביב גפן יהיה תכף בן 50, עכשיו אליל נוער נוסף שלי מחליף לו קידומת, ומעורר בי תרעומת.  היום ימלאו למייקל ג'ורדן 60! 

אביב גפן תכף בן 50, מייקל ג'ורדן בן 60 ואני תכף בן 40. 

כמה אירוני שכולנו מחליפים קידומת באותה שנה. 

מייקל ג'ורדן הוא עוד אייקון נעורים שהזדקן. אם הגיעו של אביב לגיל 50 מסמל את הזדקנות הרוח. הרי שהגיעו של מייקל לגיל 60 מסמל את הזדקנות הגוף. 

בתקופת הילדות והנעורים הייתי משחק כדורסל וכדורגל. 

לא הייתי שחקן מי יודע מה בגלל הקוארדינציה הדפוקה שלי, אבל אף פעם לא ויתרתי. הקשר עם הגוף היה חשוב לי מאוד. כדורסל בשישי, כדורגל בשבת, חדר כושר עם החבר'ה- אף פעם לא ויתרתי על הזדמנות לפעילות גופנית.

בגיל 19 הייתי הולך לחדר כושר 3 פעמים בשבוע ומרים 20 קילו, 40 קילו. שעה וחצי של אימון מנפח שרירים שלא הייתי מוותר עליהן לעולם (בעצם לא לעולם, לא הייתי מוותר עליהן עד גיל 30). היום אני כבר לא מנוי לחדר כושר, כבר עשור שלא פוקד אותו.  אני מעדיף להתאמן לבד בבית בלי לקנא באף אחד. לא רוצה לראות את כל הסוסים בני ה18 עם השרירים התפוחים שמתאמנים לסיירות.  עכשיו אני כבר נמצא בחברתם של בטטות הכורסא בני ה40 עם כרס הבירה שהפכו לפדלאות. 

נעלמו כולם..

רואה באמצע החורף בחורה בת 20 עם גופיה ובמקום לחשוב  לעצמי "וואי איזה כוסית" חושב לעצמי "מסכנה איך לא קר לה?"

בשלב מסוים בחיים הברכה הזאת כבר ממש מלחיצה..