ספנקבלוג

מת על מסגרים ורתכים שמתלהבים מהעבודה שלהם כאילו הם מינימום מנכ"לים של חברה עם 5000 עובדים.

גבר חולה בן 42 זה המופע הכי טוב בעיר.

עוד שנה מדכאת ומשברית מגיעה היום לסיומה. 

ואין לי שום תקווה לגבי השנה החדשה. מה כבר יכול להיות שונה בה?

האמת שאני כבר מתחיל להתרגל.גם במשבר גיל ארבעים מגיע השלב הזה שאתה כבר מתרגל לסבול. זה כמו בצבא שבהתחלה חוטפים הלם בקו"ם, אבל אחרי חודש חודשיים כבר מתרגלים לסיטואציה. אתה כבר כל כך מורגל לסבל שאתה כבר לא מתרגש ממנו, הבנתי את הקטע. אני מורגל להיות אומלל.

..ויש גם נקודת אור. מס' העוקבים שלי באינסטגרם עולה בהתמדה. נוספו לי משהו כמו 500 עוקבים בשנה האחרונה- תודו שזה הישג מרשים, במיוחד בשביל גבר עייף ומשועמם בן 42.

אז זה המצב שלי עכשיו. עדיין רע לי- אבל אני כבר רגיל לסיטואציה. אני כבר ארבע שנים בתוך החרא הזה, כבר צברתי וותק, אני משבראי מנוסה, פחות אבל עוד כואב.

שתהיה שנה טובה לכולם.

גבר בן 40 שרואה מכונית יוקרה, זה כמו גבר בן 20 שרואה כוסית.

עובד עם בוס לא מתפקד, זה כמו ילד עם הורה לא מתפקד. אתה יושב בעבודה חסר אונים, בלי שום יכולת להשפיע על הסיטואציה, וכל מה שנותר לך זה רק להמתין שהרווחה תגיע, תשלח את הבוס הלא מתפקד שלך הביתה ותמנה במקומו בוס חדש ומתפקד. 

..ואז אתה תוכל לצאת לדרך חדשה.

מנגנון ההכחשה של אנשים, זה אחד הדברים הכי מדהימים שיש. יש אנשים מצליחים לבנות חומה בצורה בינם לבין המציאות.

ומילא אנשים צעירים, גם אני הייתי בהכחשה כשהייתי צעיר,  אבל אנשים בני 40+, בחיאת.. 

החיים מלאים בסבל ובכאב? מה פתאום! החיים יפים, החיים ארוכים. 

הם לא נותנים לדבר השולי הזה שנקרא המציאות לבלבל אותם. 

ובאמת, למה להם לתת לעובדות לבלבל אותם?

הרבה יותר טוב לחיות בהכחשה.

הרבה יותר טוב לשקר לעצמך.

עדיף לשקר לעצמך, ולחשוב שאתה יפה וחכם ומוכשר ומוצלח.

אפילו שאתה בן ארבעים, הריי אתה (בניגוד אליי) רק משתבח עם השנים.

למה להם להסתכל למציאות בעיניים ולהיות אומללים כמוני?

היום תשעה באב, יום אבל על חורבן בית המקדש.

זה החורבן הכי גדול שיש, כמעט.

יש חורבן אחר, חורבן ענק, חורבן כואב ובלתי נסבל, חורבן שלא מפסיק לעשות אותי אומלל.

חורבן איום ומדכא, חורבן כואב שאני לא מפסיק להתלונן עליו כבר שלוש וחצי שנים.

קוראים לו הגיל- קוראים לו משבר גיל 40.

..לפי דעתי צריך לקבוע יום אבל לציון המאורע הנורא הזה.

צריך לקבוע יום אבל לציון אובדן הנעורים- זה החורבן הכי גדול שיש.

בגיל 42 כבר לא אוכלים לאפה מפוצצת בשווארמה, חומוס וצ'יפס.

בגיל 42 אוכלים שווארמה בצלחת עם הרבה ירוק בצד.

מת על חבר'ה צעירים שקוראים לי אחי בגיל 42.

ולא סתם "אחי" אלא "אחינו"!!

נכון ככל שאתה מזדקן ככה אתה מרגיש יותר צעיר כשאתה שומע את הביטוי הזה?

כאילו אם מישהו יקרא לגבר בן 35 אחי הוא קצת ישמח, אבל אם מישהו יקרא לגבר בן 42 אחי, הוא כבר ממש יהיה בעננים!

יום טוב, אחים שלי.

לפעמים יש בחיים לחצים.

במצבים כאלה נבחן קור הרוח שלך- במצבים כאלה נבחנת היכולת שלך להתמודד עם לחץ, להתמודד עם אי ודאות.

סבא שלי ז"ל היה נוהג לומר שבמצבים כאלה הכי קל זה ליפול, הכי קל לוותר.

מה שנדרש ברגעים כאלה זה חוסן מנטלי, מה שנדרש זה בגרות נפשית ויכולת הכלה של קשיים.

אני כבר חשבתי שבגילי אני כבר יכול לנוח, שבגילי אני יכול קצת להרפות. בכל זאת, אני כבר לא ילד, אני בן פאקינג 42, חשבתי שמגיע לי קצת שקט ושלווה אחרי כל מה שעברתי בחיים.

..אבל מסתבר שטעיתי.

Wish me luck