ספנקבלוג

"את עוד מדברת עם הים, אני לא מרגש אותי כלום חוץ מכדורגל" שר חנן בן ארי בשירו הנהדר שמתאר בצורה מדויקת להפליא את משבר גיל ה40.

כדורגל זה אחד הדברים הבודדים שעדיין מרגשים אותך אחרי גיל 35.

איזה מזל שהתחיל היורו ואני יכול לצפות בהנאה, לשכוח מהצרות ולנוח קצת מהמשבר.

(אבל רק לזמן קצר, אחרי שהיורו נגמר אני חוזר להתלונן, כן)

תסבירו לי בבקשה איך אתם מצליחים לעשות את זה.

משבר גיל ה40 הזה מביא אותי כל פעם מחדש לשיאים חדשים של דיכאון שפל ואומללות.

כמה נמוך אפשר עוד לרדת?!

ככל שאתה מתבגר ככה אתה הולך ומאבד את היכולת להתרגש- אתה הופך להיות יבש כמו צנון.

דברים שבעבר היו מרגשים אותי כבר לא מרגשים אותי היום.

דברים שהיו מצחיקים אותי בעבר כבר לא מצחיקים אותי היום.

קשה מאוד לגרום לי להתלהב ממשהו- הפכתי לאדם אפור.

יש לזה גם יתרון מסוים- אתה הופך להרבה יותר שקול ורגוע- אתה מצליח לשמור על קור רוח.

אתה לא מתרגש מדברים שבצעירותך היו גורמים לך לצאת מהכלים.

אבל זה בערך היתרון היחיד.

כי אתם מבינים, לבני אדם יש צורך בריגוש- בשביל להיות מאושרים אנחנו צריכים לצחוק, בשביל להיות מאושרים אנחנו צריכים לשמוח.

אם דברים מפסיקים לשמח ולהצחיק אותנו, אנחנו נעשים פחות מאושרים. 

אם דברים מפסיקים להצחיק ולרגש  אותנו אנחנו הופכים ליצורים שטחיים עם חיים משעממים- ואף אחד לא רוצה שהחיים שלו יהיו משעממים.

שבת שלום.

מעניין המושג הזה- מוגבלות.

ואתם יודעים למה הוא מעניין? בגלל שהוא יוצר רושם מטעה כאילו יש אנשים עם מוגבלות ואנשים בלי מוגבלות.

אז זהו שלכולנו יש מוגבלויות. 

אנחנו יצורים מוגבלים בהגדרה.

אנחנו מוגבלים בכמות הזמן שאנחנו יכולים להחזיק מעמד ללא שינה.

אנחנו מוגבלים בכמות הזמן שאנחנו יכולים להחזיק מעמד ללא אכילה ושתיה.

אנחנו מוגבלים בכמות הצבעים שאנחנו יכולים לראות- יש צבעים שהם מעבר ליכולת התפיסתית שלנו. (הספקטרום הנראה)

אנחנו מוגבלים ברמות התדרים שאנחנו מסוגלים לשמוע. (אנחנו לא מסוגלים לשמוע מעל ל150 דציבלים, וצלילים מתחת ל10 דציבלים)

וכמובן ישנה לה המגבלה הכי איומה וקשה- אנחנו מוגבלים בכמות הזמן שאנחנו יכולים לחיות.

וישנן עוד מגבלות רבות שמשותפות לכל המין האנושי.

לכן מעכשיו אמרו בגאווה- "יש לי מוגבלות, אני הולך למות".

שבת שלום.

אין לכם מושג כמה אני עייף בעת כתיבת שורות אלה.

בכלל, בשנים האחרונות, מאז שפרץ לו משבר גיל ה40 אני הולך ונעשה יותר ויותר עייף.

פעם כשהייתי צעיר עוד היה לי מרץ. 

איפה הימים שהייתי מבלה במסיבה עד אור הבוקר ואחר כך עוד קם כמו פנתר לעבודה. 

עכשיו אני מגיע ליום חמישי עם הלשון בחוץ, וזה עוד אחרי שהלכתי לישון ב11 בלילה כל יום.

אני צריך לחזור ללכת לישון בתשע וחצי כמו בכיתה ד'. 

כל היום אני עייף, רוצה רק לישון ומחכה שהשבוע יגמר.

איזה מסיבות ואיזה נעליים. 

אם בגילי אני אצא למסיבה הסלקטור לא מכניס אותי וקורא למשטרה שתיקח אותי לבית אבות.

זה ביולוגי לגמרי- הטסטוסטרון שלי בורח ואיתו בורחת לה תחושת הערנות ושמחת החיים. 

הטסטוסטרון שלי יורד ומעלה מאוד את רמות העייפות, מצב ממש מדכא.

אני גם ככה בדיכאון, והעייפות הזאת מכניסה אותי לדיכאון על.

איזה מזל שמחר יום שישי ואוכל להשלים קצת שעות שינה.

זהו, זה כבר כמעט הסוף. 

הדרך הגיעה לסופה. 

זאת הפעם הראשונה שזה קורה לי בחיים. 

כמובן שכבר ידעתי פרידות, סיומים ועזיבות.

אבל תמיד היה שלב חדש בפתח. 

ככה זה כשצעירים- כל סוף הוא התחלה של משהו חדש ומרגש. תחילתו של שלב חדש ומרגש בחיים.

כל התחלה מלווה בסטטוס חדש ומרגש- אתה מסיים להיות תלמיד והופך להיות חייל, מסיים להיות חייל והופך להיות סטודנט. מסיים להיות סטודנט והופך להיות עובד שכיר.

..אבל הפעם, הפעם אין שלב חדש ומרגש באופק. ההפך- יש שלב מדכא ועצוב באופק. שלב ריקני ומייסר. שלב של אבל, ששמור בעיקר למי שחצה את ה40.

אלה החיים-  הסוף האמיתי  שלנו הוא תמיד עצוב, עצוב מאוד-לעולם לא נוכל להבין עד כמה, ואנחנו רק הולכים ומתקרבים אליו. 

אני הולך להתמודד עם אחד השלבים הכי עצובים ומדכאים של החיים.

wish me luck

נעים מאוד, אני ספנקינג ואני אומלל כרוני.

אני לא מסוגל להיות מאושר.

וזה לא שאני לא רוצה להיות מאושר.  אני הכי רוצה בעולם, אני פשוט כבר לא מסוגל. 

פעם מזמן כשהייתי יותר צעיר ויותר רזה עוד הייתי מצליח להגיע לפיקים מטורפים של אושר.

אבל בשנים האחרונות  מאז שפרץ לו משבר גיל ה40 המקולל, אני כבר לא מסוגל.

וניסיתי, בחיי שניסיתי הכל. ניסיתי לשקר לעצמי, ניסיתי להיות שמח, ניסיתי להיות אופטימי-כלום לא עזר.

אני פשוט לא יכול- זה חזק ממני, זה זורם לי בדם. 

אני לא מסוגל..

אני לא מסוגל להפסיק להיות אומלל.

בתקופה האחרונה אני שומע יותר ויותר את הביטוי "להציל חיים"

עכשיו מה הבעיה שלי?

הבעיה שלי שזה פשוט דבר בלתי אפשרי. 

אי אפשר "להציל חיים". אפשר רק להאריך אותם באופן זמני עד גיל 80, 80+ חלק גם מגיעים לגיל 90.

אבל זה בלתי אפשרי להציל למישהו את החיים- המפגש עם המוות הוא וודאי.

הצילו!

חולה סופני שימיו ספורים מגיע לפסיכיאטר ואומר לו- "דוקטור, בא לי למות"

מה הפסיכיאטר עושה?