היא נשלחה ישירות לחדר המנהלת. המזכירה הנחתה אותה כמו תמיד- "פנים אל הקיר וידיים על הראש" הפעם היא לא הותירה לה שום ברירה הפעם היא תיענש בחומרה. היא עומדת בפינת החדר. ידיה על ראשה. היא לובשת חצאית כחולה קצרה וחולצה מכופתרת לבנה. ליבה פועם בחוזקה. ממש אפשר לשמוע את נשימותיה, את פעימות ליבה. היא מכירה את התחושה הזאת כל כך טוב. וכמה שזה כואב לה, כמה שישבנה צורב אחרי כל פעם שהמקל מונף ופוגע בבשרה הרך, כמה שהיא לא תבכה ותצרח, תמיד היא תחזור לשם- אל חדר המנהלת. המקום בו ניתנים העונשים החמורים ביותר, המקום בו בכל פעם שתלמיד או תלמידה סטו מדרך הישר- ישר הצליפו בישבנם עם הקיין. הפעם היא הגזימה. יש התנהגויות שבית הספר יכול להכיל, אבל עישון- זה כבר יותר מדיי. היא יודעת שזאת התנהגות שבית הספר לא מוכן לקבל בשום פנים ואופן. הזהירו אותה שוב ושוב. כבר ביום הראשון ללימודים נכנס מר לוי והזהיר אותם. זאת ההתנהגות החמורה ביותר שתלמיד יכול לבצע ולכן היא לא הותירה למורה שום שיקול דעת- תלמיד שנתפס ישר נענש.
גב' שוחט נכנסה אל החדר. לבושה בחליפה שחורה היא פסעה למרכז החדר. בידה היא החזיקה אותו- את החפץ שגורם לתלמידים את תחושת הכאב העזה ביותר שיש, החפץ שכולם כל כך פחדו ממנו, החפץ שכיכב להם בסיוטי הלילה- הקיין. 50 ס"מ של חתיכת עץ, שגורמת לכל כך הרבה ישבנים להאדים, בכל כך הרבה גוונים- 50 גוונים של אדום.
"יעל, את כבר בת 18. אינך ילדה קטנה. את יודעת שעישון מהווה עבירה על חוקי בית הספר. בית הספר שלנו לא סובל התנהגויות מהסוג הזה יעל. ואת יודעת את זה, הרי נפגשנו כאן בעבר בנסיבות דומות. את יודעת איך אנחנו נוהגים להעניש תלמידים שמעשנים סיגריות, נכון יעל?"
"כן גב' שוחט, אני יודעת. אבל אולי בכל זאת תוותרי לי, בבקשה, אני לא אחזור על ההתנהגות הזאת שוב מבטיחה. בבקשה אל תלקי אותי. בפעם שעברה שהולקתי הישבן כאב לי כל היום אחרי העונש"
"גב' לוין, תתכופפי בבקשה אל השולחן, ותרימי את החצאית" ציוותה גב' שוחט על יעל
יעל ניגשה אל השולחן, נשימתה הלכה ונעשתה כבדה יותר ויותר. ליבה פעם במהירות מטורפת. היא החלה להרגיש רעידות בגופה, אין דבר שגורם לה לתחושת סבל גדולה יותר, אין דבר שגורם לה לתחושת עונג גדולה יותר. כמה עונג יש בעונש.
יעל הסתובבה אל השולחן והתכופפה. כעת ידיה מונחות על השולחן. לבה פעם במהירות מטורפת. נשימתה נעשתה כבדה.
גב' שוחט הרימה את חצאיתה הקצרה של יעל והסירה את תחתוניה. אל מול עיניה נחשף ישבנה של יעל, ישבן קטן ועגול.
"יעל, בית הספר לא יסבול התנהגויות כאלה. אני רוצה שתספרי את המלקות ותודי לי אחרי כל הצלפה, ברור יעל?!
"כן גבירתי"
גב' שוחט הרימה את המקל והחלה במלאכת העונש. הצלפה ראשונה נחתה על ישבנה של יעל.
"אחת, תודה לך גבירתי"
הצלפה שנייה נחתה על ישבנה של יעל
"שתיים, תודה לך גבירתי"
הצלפה שלישית נחתה על ישבנה
"שלוש, תודה לך גבירתי".
ואחריה הגיעו הצלפה ארבע וחמש. כל הצלפה מותירה על ישבנה של יעל סימן אדום, כל הצלפה מחדדת במוחה של יעל את המסר- אסור לעשן בבית ספר.
גב' שוחט המשיכה להצליף ביעל עד שסיימה להצליף בה 10 מלקות.
כעת גב' שוחט סיימה את העונש. יעל החלה ממררת בבכי. אין דבר שיותר שנאה מתחושת ההצלפה. ישבנה של יעל התמלא בפסים אדומים שצרב בו הקיין.
גב' שוחט הניחה את הקיין על השולחן.
"יעל האם למדת לקח?" שאלה את יעל.
"כן גב' שוחט אני לא אעשן יותר לעולם בשטח בית הספר, אני מבטיחה"
"בסדר יעל, תרימי בבקשה את התחתונים ותחזרי לכיתה. אני מקווה שעכשיו את מבינה שבבית הספר שלנו אסור לעשן".
"פעם הבאה שאני אתפוס אותך מעשנת אתן לך מנה כפולה של מלקות, ברור?
"כן גבירתי. אני מבטיחה שלא אעשה זאת יותר לעולם, תודה לך גבירתי"
יעל הרימה את התחתונים וחזרה לכיתתה. מאותו יום ואילך היא לא עישנה יותר, לעולם.
