הן גרות בבית קשוח. אביהן נוהג בהן ביד קשה. אין אצלו לאחר או לא לעשות את מטלות. הבית. כל איחור, כל התחצפות, כל מטלה שלא בוצעה בזמן כל אלה ישר גררו אחריהן עונש קשה. שני, הבת הבכורה היא גם המסודרת מבין השתיים. היא הילדה הטובה של הבית. תמיד מכינה את שיעורי הבית, תמיד מבצעת את המטלות. רחלי לעומתה היא הבת הקטנה והמפונקת. המרדנית מבין השתיים. ממרה את פיו של אביה לעיתים תכופות, לא מכינה שיעורים, לא משתתפת בעבודות הבית. כמה שלא יגערו בה ויעירו לה כמה שלא יצליפו ויענישו אותה- זה לעולם לא יעזור. תמיד היא תסטה מדרך הישר.
באחד החדרים בבית הייתה תלויה על הקיר חגורה. חגורה חומה וישנה. בכל פעם שאחת הבנות הייתה מתנהגת שלא כשורה- היא הייתה נשלחת לפינה, מפשילה את מכנסיה ותחתוניה וסופגת מאביה הצלפה הגונה שהייתה מותירה על ישבנה סימנים אדומים. כמה שהן פחדו מהחגורה, כל פעם שהיו חולפות על פניה בבית לבן החסיר פעימה. היא הופיעה להם בסיוטים הכי נוראיים, כל פעם שהחגורה הייתה נוחתת על ישבנן החשוף הן היו צורחות ומתפתלות מכאבים.
יום שני היה יום הכביסות. כל בת הייתה צריכה לקחת חצי מן הכביסה בבית, לכבס ולקפל. שני חזרה מבית הספר והחלה לכבס ולקפל את הכביסה שלה. רחלי לעומתה, ישבה בחדרה ושמעה מוזיקה בקולי קולות.
"רחלי, תנמיכי בבקשה את המוזיקה ותבואי לעזור לי. את צריכה לכבס ולקפל את החצי שלך. את יודעת שאבא יכעס ויעניש אותך אם לא תעשי את המוטל עליך. את לא רוצה לחטוף מאבא, נכון?"
"אני לא מפחדת מאבא, עכשיו אני רוצה לשמוע מוזיקה, אין לי כוח לכביסות עכשיו".
"רחלי, את תיענשי. כדאי לך לבוא ולעזור לי שלא תסתבכי בצרות, חבל.."
אבל רחלי לא שמעה בעצת אחותה. כמה שלא תרגיש את נחת זרועה של אביה, תמיד היא תמרה את פיו.זה פשוט חזק ממנה, זה חלק מן האופי שלה. היא המשיכה לשמוע מוזיקה ולצרוח בקולי קולות. אילו הייתה יודעת שעוד באותו היום היא תצרח עוד שוב- והפעם בנסיבות לא הכי נעימות- אולי הייתה נוהגת אחרת. אבל זאת רחלי, שום דבר לא יעזור. כמו שאדלר אמר- הבת הקטנה תמיד מורדת.
בערב אביהן חזר מהעבודה. על הרצפה הייתה מוטלת גיגית עם כביסה מלוכלכת. אביהן רתח מכעס. "מה פתאום יש פה כביסה לא נקייה" מי מכן לא עשתה את המטלות שלה?
"זאת רחלי אבא. היא הייתה צריכה לקפל את הכביסה, היא אף פעם לא עושה את המוטל עליה, אני לא יודעת כבר מה לעשות איתה אבא, באמת שלא..
"אל תדאגי שני. ביום שבת היא תיענש בחומרה. בשביל זה יש את החגורה". נראה אותה מעיזה לא לבצע שוב את המטלות אחרי שאלקה אותה, שתחכה ליום שבת.
שבת בבוקר. זה היום שבו הן היו מקבלות את העונש. ברוב הבתים היו נחים בשבת. בבית הזה מצליפים בשבת. מי שתתפרע בערב שבת- תחטוף ביום שבת.
הן צועדות ביחד עם אביהן אל החדר. אותו החדר שכל כך שנאו. החדר בו הן נענשו שוב ושוב. על הקיר בחדר הייתה תלויה חגורת העור החומה של אביהן. כמה שהן פחדו ממנה, כמה שהן שנאו אותה. כל פעם שעברו ליד החדר, לבן היה מחסיר פעימה.
כעת הן ואביהן נמצאים בתוך החדר. אביהן סוגר את החדר ונועל אותה מאחריו.
"רחלי, את יודעת שהתפקיד שלך בבית זה לקפל את הכביסה. אפשר לדעת למה אני ראיתי את אחותך מקפלת השבוע את הכביסה במקומך?"
"אני מצטערת אבא, אבל באמת שלא היה לי זמן. אתה יודע שזאת תקופה מאוד עמוסה בבית הספר. יש לי מבחנים, שיעורי בית. אני כל הזמן לומדת, מאוד קשה לי אבא, באמת".
"סליחה רחלי אבל זה לא תירוץ. גם אחותך לומדת בבית הספר ואם היא מצליחה לשלב בין הלימודים לבין עבודות הבית אין סיבה שגם את לא תצליחי. אני מאוד מצטער רחלי, אבל הפעם את לא תחמקי מבלי להיענש.
"לא אבא, בבקשה אל תלקה אותי, אני לא אעשה זאת יותר לעולם, אני מבטיחה, אין דבר שאני יותר שונאת ממלקות, בבקשה אבא.."
תחנוניה לא דיברו אל ליבה של אביה. אצלו אין דבר כזה לא להשתתף במטלות הבית, אין דבר כזה להמרות את פיו.
"רחלי תתכופפי בבקשה אל השולחן ותורידי את המכנסיים ואת התחתונים" פקד עליה אביה.
"לא אבא בבקשה לא, אני מצטערת"
"עכשיו מאוחר מדי בשביל להצטער. את צריכה לבצע את המטלות שלך, ואת יודעת את זה טוב מאוד. את גם יודעת מה קורה לך אם את לא מבצעת אותן, נכון רחלי?"
"כן אבא, אני מצטערת"
רחלי הסתובבה אל השולחן, הפשילה מכנסיים ותחתונים ורכנה אל עבר השולחן. אביה הוריד את חגורת העור מן המתלה וקיפל אותה לשניים.
"רחלי, אצלנו בבית חייבים להשתתף בכל המטלות, ברור?"
מיד החל האב במלאכת העונש.
הצלפה ראשונה נחתה על ישבנה. תחושת כאב אדירה החלה משתוללת בכל גופה.
הצלפה שנייה נחתה על ישבנה. "איי אבא, כואב לי בבקשה תפסיק, אני מצטערת"
"היית צריכה לחשוב על זה לפני שהחלטת להמרות את פי. בבית הזה עושים את מה שאבא אומר, ברור?!
הצלפה שלישית נחתה על ישבנה. מותירה בו סימן אדום על הישבן השמאלי.
הצלפה רביעית נחתה על ישבנה, הצלפה חדה וכואבת.
רחלי המשיכה לצרוח, עיניה התמלאו דמעות. ישבנה הפך כואב. "בבקשה אבא תפסיק, אני לא אעשה זאת שוב, אני מבטיחה.."
"אני בטוח שלא תעשי זאת שוב, מעכשיו את לא תעיזי אפילו לחשוב על לא לבצע את המטלות שלך.
"אבא, אולי תוותר לה, היא לא התכוונה באמת, אתה יודע שבד"כ היא ילדה טובה. הנה, אני אקפל את הכביסה במקומה"
"שני אל תתערבי. היא צריכה ללמוד שבבית הזה יש מטלות וכל אחד צריך לבצע את המטלות שלו. אם את מצליחה לבצע את המטלות שמוטלות עליך כמו שצריך, אין סיבה שהיא לא תצליח. וזה גם דוגמא בשבילך למען יראו ויראו"
הצלפה חמישית נחתה על ישבנה של רחלי.
רחלי המשיכה לצרוח ולהתפתל מכאבים. היא כבר שכחה כמה כואבת נחת זרועו של אביה.
רחלי החלה לרקוע ברגליה, "אבא תפסיק בבקשה"
אך תחנוניה לא עזרו. אביה המשיך להצליף בה עוד 5 מלקות עם החגורה. ישבנה בער מעוצמת המלקות. הבית רעד כולו מעוצמת הצרחות של רחלי.
אביה סיים את העונש. "רחלי תרימי בבקשה את המכנסיים, ותחזירי את החגורה למקום. אני לא רוצה לשמוע יותר שאת לא מבצעת את המטלות שלך, ברור? עכשיו את הולכת ומקפלת את כל הכביסה. אם בפעם הבאה שאני מציץ בארון אני לא רואה שם את כל הכביסה מקופלת, אלקה אותך שוב, הבנת?
"כן אבא, אני מיד מקפלת הכל. אני לא אעשה זאת שוב, אני מבטיחה"
רחלי החלה מקפלת את כל הכביסה, ומסדרת אותה בארון.
מאותו יום ואילך היא החלה להשתתף בעבודות הבית ולבצע אותם על הצד הטוב ביותר ובבגרותה הפכה לאופר.
