שרון היא ביתם היחידה של משה ואסתר. וזה די אירוני לומר שהיא ביתם היחידה מכיוון שאין ילדה יותר טום בוי משרון. כן, שרון היא סוג של בן/בת. לא תמצאו אצלה בארון אפילו חצאית אחת. משחקת כדורגל עם הבנים, אוהדת שרופה של מכבי תל אביב ולא מפסידה ולו משחק אחד של קבוצתה האהובה. וכן, כמו הבנים, גם שרון מתנהגת לעיתים באופן פרוע שלפעמים דורש מאסתר ומשה לנהוג בה ביד קשה. וכן, לפעמים אין ברירה ושרון נענשת בהצלפות חגורה הגונות על טוסיק חשוף.
יום שני, שרון הלכה לשחק כדורגל עם כל הבנים. הוריה הזהירו אותה שלא תעז להגיע לביתה אפילו דקה אחת אחרי השעה שלוש. אבל שרון איך נאמר, לא מקשיבה כל כך להורים, וגם היום שרון הצטיינה במשחק הכדורגל, והבקיעה שלושה שערים. אין דבר שגורם לשרון סיפוק גדול יותר מאשר הצטיינות על מגרש הכדורגל. כמה חבל שדווקא חוסר הדחייה של הסיפוקים הגדולים ביותר מביא אתו לפעמים גם עונשים חמורים במיוחד.
המשחק הסתיים ושרון חזרה הביתה מרוצה ומאושרת במיוחד, לו רק ידעה שעוד מעט תחושת האושר הזו תתחלף בכאב גדול.
שרון התקרבה לפתח ביתה. וכבר מרחוק היא יכלה לראות את אותו מראה כל כך מוכר, וכל כך שנוא עליה. היה זה אביה שעמד לו בפתח הבית, ובידו החזיק את חגורתו השחורה. החגורה השחורה שהצליפה בישבנה החשוף של שרון כל כך הרבה פעמים.
שרון התקרבה לפתח הבית, והתחילה להשפיל את מבטה. תחילה היא חשבה, אולי היא תברח ולא תחזור בכלל הביתה. אך מהר מאוד הבינה שזה רעיון גרוע. הרי בסופו של דבר היא תהיה חייבת לשוב לביתה. עדיף לה לספוג מלקות עכשיו, כי אם תגיע יותר מאוחר, עונשה יוחמר בהרבה.
אבא של שרון נזף בה- "רדי למרתף, מיד!" פקד עליה אביה. מרתף הבית היה החדר שבו שרון הייתה סופגת מלקות. באמצע החדר ניצב לו שולחן שעליו שרון נהגה להתכופף בעת שאביה היה מצליף בה ללא רחמים.
שרון ואביה ירדו למרתף. אביה נעל את דלת המרתף, והחל להתקרב אל שרון, עם חגורתו השחורה בידו.
"מה יש לך לומר להגנתך גברת צעירה?"
"אני מצטערת אבא. אתה יודע איך זה כשאני משחקת כדורגל. אני כל כך נהנית שאני מאבדת את תחושת הזמן. בבקשה אל תצליף בי, אני מבטיחה שזה לא יקרה שוב".
"כמה עוד תמשיכי עם ההבטחות האלה שרון? את אף פעם לא עומדת בהם שרון, אף פעם לא עומדת בהם שרון. את גם מאחרת ואת גם מבטיחה לי הבטחות שווא, את ילדה רעה שרון, את פשוט ילדה חצופה ורעה"
"את יודעת, זאת כבר פעם שלישית השבוע שאני מלקה אותך, מתי תלמדי להתנהג שרון, מתי תלמדי להתנהג?
"תורידי בבקשה מכנסיים ותחתונים ותתכופפי אל השולחן, ואני מציע לך לא לומר יותר מילה כי זה רק יחמיר את מצבך"
שרון הבינה שהפעם אין לה ברירה. אל ליבו הקר והקשה של אביה, היא כבר לא תצליח לדבר. בלית ברירה היא הורידה מכנסיים ותחתונים והתכופפה כשידיה נשענות על השולחן.
שרון, תספרי בבקשה את המלקות ואחרי כל הצלפה תאמרי אני יותר לא אאחר.
הצלפה ראשונה נחתה על ישבנה. שרון החלה סופרת את המלקות "אחת, אני יותר לא אאחר"
הצלפה שנייה נחתה על ישבנה העירום, "שתיים, אני יותר לא אאחר"
שרון ספגה הצלפה שלישית "שלוש, אני יותר לא אאחר"
"אבא, בבקשה תפסיק, נורא כואב לי, אתה יודע שאני שונאת מלקות"
"לא שרון, את חייבת לשאת בתוצאות למעשים שלך, אני צריך ללמד אותך להיות אחראית שרון. עכשיו תהיי בשקט ותקבלי את העונש שלך כמו ילדה גדולה."
הצלפה רביעית הונחתה על ישבנה, מותירה בו סימן אדום. "ארבע, אני יותר לא אאחר".
הצלפה חמישית הונחתה על ישבנה, מותירה בו סימן אדום נוסף, "חמש, אני יותר לא אאחר", המשיכה שרון סופרת את המלקות.
שרון, החלה בוכה וצועקת. עונשי המלקות של אביה היו כואבים במיוחד.
הצלפה שישית נחתה על ישבנה של שרון, "שש, אני יותר לא אאחר"
הצלפה שביעית הונחתה על ישבנה, הצלפה חזקה וכואבת. "שבע, אני יותר לא אאחר, אני מבטיחה אבא, בבקשה תפסיק, למדתי לקח, באמת."
"לא למדת שום לקח. את אף פעם לא לומדת שרון, את אף פעם לא לומדת."
הצלפה שמינית הונחתה על ישבנה, "שמונה אני יותר לא אאחר", צרחה שרון והחלה פורצת בבכי.
הצלפה תשיעית הונחתה על ישבנה שהתמלא בינתיים בסימנים אדומים. "תשע, אני יותר לא אאחר, צעקה שרון תוך כדיי שהיא ממשיכה לבכות ולרקוע ברגליה.
אביה של שרון נתן לה הצלפה עשירית ואחרונה.
"טוב שרון, סיימנו להיום, את יכולה להרים את המכנסיים וללכת. וחסר לך אם תאחרי עוד פעם הביתה. פעם הבאה תקבלי מנה כפולה של הצלפות, הבנת אותי?"
"כן אדוני. אני מצטערת אבא, אני לא אאחר שוב הביתה, אני מבטיחה".