לפני 5 שנים. 9 באוגוסט 2019 בשעה 8:02
אין לי כח לכתוב רגשות
Growing pains coda
morbidusלפני 5 שנים. 6 באוגוסט 2019 בשעה 7:10
ניסיתי להפרד מכולם בשקט.
בלי שישימו לב.
חיבקתי יותר, ביררתי יותר, הקשבתי להכל
בשקט
אני יודעת בדיוק מי יהיה הכי עצוב
להם אני מאד דואגת
וכתבתי מכתבים להרבה אנשים שאני לא יודעת איך יגיעו אליהם.
שוב, כי אסור לספר לאף אחד אחר. כי אסור שיפריעו לי ואני חייבת להוציא, לא כדי לקבל הודעות הטרדה פה שאני מנסה לקבל יחס מאנשים מסוימים.
ויתרתי על היחס הזה רק כדי שיעזבו אותי לנפשי
ויתרתי על יחס באופן כללי
ויתרתי על יחסים
ובלי כל קשר
ויתרתי
נראה אתכם יוצאים מהיום הזה בחיים
ואני גם ככה לא מתכננת
הלוואי שכל המכתבים יגיעו ליעדם
כך ציוויתי גם בכתב
וזה הכל
זהו הבוקר האחרון
אז בוקר טוב
💜
בסוף נשארתי עוד יום.
לפני 5 שנים. 5 באוגוסט 2019 בשעה 9:10
בבוקר זה הכי קשה.
בחודשים האחרונים אני ישנה עם כל האורות דולקים, אבל לא רק.
גם מנורת לילה של גדולים, מנורת לילה של קטנים ומנורות כתיבה.
כל החדר אור, מלא מלא באור חזק ובוהק.
רק ככה אני נרדמת.
ואז לקום בבוקר לגלות שהשמש לא מספיק חזקה
ושכיבו לי את האור ובגלל זה התעוררתי
ועדיין כשאני מפחדת אני רוצה רק מישהו אחד.
כבר הצלחנו ככה פעם, עם התריסים מוגפים.
גם כשפחדתי במקומות יותר מפחידים
ויותר חשוכים
ופשוט בבוקר
בבוקר יותר קשה להתעלם מזה.
הכל צף.
לפני 5 שנים. 1 באוגוסט 2019 בשעה 21:19
באמת שאני לא יודעת איך או למה זה קרה לי.
לא ברור מה יש שם שגורם למוח שלי פשוט להפסיק לתפקד בבת אחת.
אולי טראומת ילדות
אולי משהו מודחק
כאבים אפורים
עם הזמן מפסיקים לשים לב אליהם
אפילו לא נעים לי לנסות להבין מול עצמי
אבל בשלהי כל חודש תמוז אני תמיד מאבדת את זה לגמרי.
אסף אשתר לרווחת הציבור
לפני 5 שנים. 28 ביולי 2019 בשעה 18:07
כי מזוכיזם זה דבר והכל
אבל כשזה הופך לבחילה ורצון בלתי נשלט לשלוף את סכין החיתוך העצמי שלי מהתיק
אני צריכה להפסיק
להפסיק לתת להכל להכאיב כל כך.
ואולי אף יותר מזה
להפסיק לחפש את מה שכואב
מטומטמת
נמאס
הפעם לא חיפשתי
זה בא אליי
נשבעת
לפני 5 שנים. 26 ביולי 2019 בשעה 7:48
לפעמים אני קלה מדי לשכנוע.
סוג של פתיה אפשר לומר. יש לי באמת בסיס שרוצה להאמין בטוב של אנשים אז אני תמיד מגישה את הלחי השנייה, תמיד נותנת עוד הזדמנות, אנשים הם רק אנשים(ואני הרי פאקינג ישו אז מה הבעיה לסבול את זה).
כואב לי להרגיש שמשתינים על הכוונות הטובות שלי(חה).
הרבה פעמים בעיסוק שלי עם עצמי בכתיבה אני מדברת על אהבת חינם ואו חלוקת אהבה.
אני אודה ואומר שהלב שלי איטי. עד שאני כבר אוהבת ומוכנה להפוך את העיגול של העולם לקערה רק כדי להפוך אותה עבור יקיריי, הרבה מהם עוזבים.
עד שאני מוכנה לפתוח אליהם מקום בלב שלי לנצח נצחים לוקח לי הרבה הרבה זמן. אבל המקום באמת נשאר לנצח, לא כמו שהייתם מדמיינים לעצמכם. גם במערכות יחסים חבריות וגם זוגיות. חברים מתו. אהובים הלכו, ואני נשארתי לא מבינה עם החור הזה בלב שיאהב אותם לנצח.
כי ככה אני מחווטת.
נקרע לי הלב כשאני רואה אדם יקר לי סובל
אני מעדיפה שיקרעו לי את הבשר
שיאשימו
או לפחות שייקחו את היד כשמישהו מוכן לעזור
כואב לשבת מהצד ולעשות כלום. להיות פאקינג חסרת יכולת אל מול המפלצות שלהם.
תמיד יש לי מה לעשות. אני המקרה האבוד הזה שאף אחד כבר לא יעזור לו. תמיד יש מה לעשות גם אם יוצאים מזה מדממים.
השבוע חבר השמיע לי שיר שכתב בעת שחשב שאינני נמצאת עוד בין החיים. מסכן. לא התכוונתי להכאיב ככה.
זה גרם לי להבין כמה אני לא רוצה ללכת מפה. אני רוצה להשאר ולאהוב את מי שרוצה את הנתינה שלי. וגם את מי שלא, אני אלמד.
לא קלים החיים. אף אחד לא סיפר לי.
לפני 5 שנים. 25 ביולי 2019 בשעה 8:16
לי להכנס לו בין הידיים ולהרדם.
אני עייפה מלישון עם עיניים פקוחות.😿
לפני 5 שנים. 22 ביולי 2019 בשעה 11:16
אז נראה לי שהגיע הרגע הנכון בחיים להנות מעיצוב סופר טראשי של תמונות 😄
לפני 5 שנים. 20 ביולי 2019 בשעה 22:12
לא ידעתי מה לכתוב. על היום שהיה, על הטוב, על הרע, על המיקרו, על המאקרו. מצידי לכתוב את זה בדם על התקרה, רק לכתוב.
אז לא שיר. אז לא יצירה. אז רק מילים. מפאת האנונימיות שבאתר זה אני נהנית מההטבה המטורפת של לכתוב בלי חוסר מטרה, עם מטרה. בלוג. סיעור מוחין שלי איתי. לא הכל חייב להיות מומשל ומנוסח ללא רבב ושהמילים יתפסו את הרגעים הכי חזק.
לא ידעתי אם לכתוב על איך הים היה יפה היום, וכמה הוא היה יפה עם השמש על כל הפצעים.
על איך הכל רגע והמוזיקה קרתה ואני הייתי
ואני עשיתי שזה יקרה.
על איך היו חיוכים ודמעות, על איך הבטתי במים וצרחתי את נשמתי לבורא ובסוף נשמעו גם כפיים.
על כמה יפה הוא כשהוא מחזיק ככה את הגיטרה
עם השיער רטוב ופרוע כשכולו מלא בחול
על איך כל קעקוע נראה לי במקום
על זה שאני יודעת שהירוק הבהיר שעוטף את האישון לפני התכלת בעיניים שלו זה סינדרום, ולא סתם פיסת אמנות גלומה בגוף אנושי.
סביר להניח שאפילו הוא לא יודע את זה.
איך טעימות לי בפה מילות השירים שלך
איך מחייך לי הלב שאתה אוהב את מה שהמוח שלי מייצר.
זה היה יום מצויר, ומתחת לצבעים הדף לבן עדיין.
ציירו עליי, ציירתי על, הכל היה פואטי והקול שלי היה צלול כמו מים אחרי הטיהור לפני הביקבוק.
הלב שלי מאוד מאוד פתוח
רציתי לכתוב על עוד הרבה דברים אבל לאט לאט אני מתבלבלת.
חזרתי הבייתה ושטפתי את היום הזה מעליי עם כמה שהביטוי הזה סח שואה
ונזכרתי באיזו פעם אחת
מקלחת אחת
להתקלח יחד זה כיף, אבל לא התקלחנו יחד בפעם ההיא. הוא קילח אותי.
אפילו טרח להסביר למה צריך לסבן כל דבר. ואני ילדה גדולה, אני יודעת.
אני זוכרת את להשען עליו כשיש זרם מים די עדין וקר לי, ורק הבשר מחמם. ואני תמיד נורא מפחדת להיות חולה. נזכרתי שחשבתי לעצמי שזה שווה להיות חולה.
ובסוף הייתי. וכעסתי. חבל שכעסתי כל כך:)
אז ניסיתי שהכל סביבי עכשיו יהיה טיפה יותר ורוד
והסתבנתי עם ריח שמשכר אותי ושמתי פיג'מה חמודה מאוד מאוד(!!!!)
ולא עוזר ולא עוזר ולא עוזר ולא עוזר לללללא עוזררררר:(
אני רוצה מוצץ וסטירה ושייגמר לי האוויר לנשום ולהיות טובה ולנשק את כל המקומות בו עד שהכל יהיה מנושק כראוי כי מגיע לו and to call it a day.
מה יהיה
עם
כל
המחשבות
האלו
לפני 5 שנים. 14 ביולי 2019 בשעה 1:10
לא יודעת כלום יותר
רק רוצה להרגיש קטנה לשנייה עוד פעם
הכל נורא כבד
אני צריכה להיות בין ידיים של אכפת
או לפחות לתפוס חצי מבט של נחמה בעיניים
זה צריך שאתן לעצמי לנצנץ מבפנים או לפחות להרגיש נמנום באזור הזה שלרוב דואב.
זה צריך שיהיה לזה מותר להיות
צריך סיבה להיות קטנה וחמודה ולא לנשוך
כשאתה חלש הם תוקפים
נושכת את כולם
אני צריכה ליטוף