|
|
|
כשאתה נמצא במקום חשוך אתה אמור עם הזמן להתרגל לחשיכה, אבל במקרה של מיקי זה היה כמעט ההפך.
עם כל רגע חולף נראה לו שהחדר נעשה חשוך יותר. הוא גישש את דרכו ונתקל במעט הרהיטים שהיו בחדר, מישש כל סנטימטר בקירות החלקים
עד שחזר לנקודת ההתחלה: ארבעה קירות, שום דלת.
אתגר קרת
אולי אני מרגישה שנפרדתי פעמיים.
אולי אפילו יותר מפעמיים.
אולי אפילו ארבע פעמים.
פעם אחת מאיתנו,
פעם אחת ממני של איתך,
פעם אחת של מה שהיית עבורי,
ופעם אחת, שהיא הכי גרועה, ממך עצמך.
אותנו אני כבר בקושי זוכרת. אני זוכרת סצנות, אני זוכרת ריח ותחושה בידיים, אני זוכרת הרגשה.
בעצם אני זוכרת אותך. זוכרת היטב.
עברו כל כך הרבה ימים מאז שהתראינו שהם מתגבשים לקצת יותר מחודשיים.
זה בסדר לאהוב מישהו שכבר לא נמצא לידך,
בהתאם לסעיף 4.
כי אני לא באמת מחליטה. החלטתי לשחרר וליפול אבל אין כפתור כיבוי.
אותנו אני זוכרת מצוין.
הכי הכי אני זוכרת את הרגעים שאני הייתי הגדולה ונתת לי להיות קצת אחראית. גם אם רק נתת לי להכין לך קפה שחור ולהיות אחראית על הדבר שיפתח לך את הבוקר. הייתי מערבבת כל כך הרבה ובכזו נחישות שמוזר שלא התפתחו לי דלקות פרקים אפילו מפעם אחת. גם אם רק נתת לי לתת לך טיפות אופטלגין שיפסיק לכאוב או כדי להיות מפונק ונסיך. גם אם "רק". היה נחמד שנתת לי לתת.
הייתה תקופה שבה יכולתי לגרום לך להרגיש שמח מאוד.
זה זין להיות קטנה. גיליתי שאני באמת כזו רק בקשר איתו, כי הוא נתן לי. וכי זה היה אורגני ולא מאולץ. אני תמיד תוהה אם בניגוד לבן זוג רגיל דאדי זה לא מישהו שאפשר להחליף.
כי הראשון הוא הראשון. הוא הראשון שהייתי ילדה מולו, ואיך אפשר להיות ילדה של שני אנשים? או שלושה? או עשרה?! זה דבר כל כך ספציפי ומדויק
וזה כבר קרה לי. נפלתי בדיוק לידיים הנכונות.
אז, אני לא רוצה דאדי אחר אף פעם כי זו רמאות. אני רוצה להיות קטנה רק לבד כי אני לא רוצה לאבד חתיכה מעצמי שקיבלתי במתנה, אבל זה קשה.
קשה לדעת שיש חתיכה שלי שיש לה רק מענה אחד. גם אם אני אנסה אני לא אצליח להרגיש קטנה של מישהו אחר. ניסיתי לחשוב על לנסות. לא הצלחתי.
זה זין להיות נשלטת, כי בעיקרון את רוצה שיהיה בך שימוש, לא בהכרח פיזי.
החלק הכי כואב הוא להרגיש כמו צעצוע מקולקל.
שיחה איתי זה לא מה שיעלה לו את החיוך לפנים,
חיבוק לא יכול לעזור אם קשה ובכלל, הוא לא נותן לי לתת לו.
אני כל הזמן דואגת
הוא אומר שאין למה
אבל אתה דואג למי שאתה אוהב
אני פה
הוא שם
זה רחוק, אני יודעת
אבל אני אותה אני
והוא אותו הוא
ושיחקנו בפצעים שהולכים ומעמיקים אצלי
וזה לא משחק הדבר הזה
נפרדתי מכל כך הרבה אנשים
בעיקר ממני של איתך
היא רגועה
היא חסרה לי
היא תירגע בסוף
אומרים שיש שלב פתטי בפרידות כשאתה מופרד מאדם שאתה רוצה בקרבתו
אני שמה לב,
זה מפתיע אותי.
לרוב, הייתי שמה זין.
רומנטיקה זה רעיון רומנטי, אבל לא יותר מזה
אהבה זה לטפשים
סיכון מיותר
סיכון? אין סיכוי.
יש אולי זן אחד של אנשים שאני מסוגלת לאהוב
לברדודל כזה רק מיקס קצת פחות אסתטי ושאף אחד לא יודע מה הוא ושחסרה לו אוזן ויש לו צלקות על כל הפרצוף
מפה לשם
ליקקתי לו את הפצעים
ומאחד עד גועל חרא
היה לי די טעים
וזה מצא חן בעיניי
וכואב שככה די
זה בלוג מסריח של לב שבור
אבל אולי אם אקיא עד אין סוף זה עוד ייצא ממני
הלב הארור הזה לא מפסיק לאהוב
אחרי שרואים את הפצעים
אחרי שרואים את החן
אחרי שרואים בן אדם
איך אפשר שוב לעצום עיניים
עכשיו אחרי שהוא קצוץ דק משופד וצלוי בלהבות אני יכולה להתחיל להזכר בלמה פחדתי כל כך לפתוח את הלב שלי
וזה לא בגלל זה.
זה כי נפתחים יחד איתו גם שערי הגהינום.
"למה אכפת לך שיש לי מישהי? מה את רוצה שאני אהיה לבד?"
- "לא. ברור שלא. ממש לא".
בעוד שהתשובה האמיתית הייתה צריכה להיות-
לא, אבל גם אני לא רוצה להיות לבד. אף אחד לא אוהב להיות לבד.
אני בכלל מתקשה לאהוב,
And u were the only exception.
אם אתה רואה אותי
תשמיע קול
תגיד כל דבר
רק תגיד שאתה רואה אותי
אני עוד רגע נעלמת
הלב שלי משתולל עכשיו.
כבר כמה שעות שאני מתהפכת במיטה
ודקות ארוכות(140 לערך) שאני רוצה מאד להתקשר ועוצרת את עצמי בכח. אני מרגישה שאם לא נדבר עכשיו ומייד אני פיזית אתפוצץ.
אני צריכה, חייבת, עכשיו. הדמעות פשוט זורמות ובקבוק עם קשית של חדי קרן שידיד קנה לי אמור להרגיע אבל זה עושה לי להתקטן עוד יותר ואני רוצה לאבד שליטה ולצרוח שתבוא לפה עכשיו מיד מה זה החיים האלה ואיך הם נעצרו לי כך באמצע עד החלטה אחרת בלי קשר אליו בלי קשר לכלום
מה זה החרא הזה
אני נקרעת מהמחשבה שאתה לא שומר עליי יותר
ושאני לא יכולה לנסות לשמור עליך
ושאני לבד עכשי ושאני צריכה אותך
ושאולי אתה לא ישן לבד בכלל.
אני לא ארדם בחיים הלילה בלי להתחבק עליו
ובא לי לצרוח שאתה אידיוט מטומטם מפגר ושאני כל כך אוהבת אותך או קשורה בך או אליך שמספיק עם השטויות
שאני חייבת להיות חלק
לא יכול להיות שאין לי שום מקום יותר
הדמעות שלי חמות זה מעניין
ממש כמעט רותחות על הלחי אולי זה הקור של המזגן
כל פעם שאני נהיית בטעות קצת קטנה נפרץ איזה סכר ואני פשוט צריכה אותך
ואף אחד לא יכול להבין לא משנה כמה אני אנסה להסביר
ואני לא מנסה, כי אין טעם
מה זה היה החרא הזה ואיך הוא נכנס לי מתחת לעור
אני יצור עמיד
בא לי להתכרבל לכדור
בא לי שלכמה רגעים כל זה לא יהיה תקף
מה ש"נכון"
פשוט בא לי לצרוח עליך
דאדי
או אליך או לכיוונך
שתתעורר
כי אני שונאת שאנשים ישנים
כי זה לא פייר ככה מה זה החיים האלה
אני לא מאמינה בלהמשיך הלאה
אני לא מאמינה בלוותר
אני לא מאמינה בלאהוב
אני לא מאמינה במה שאני אומרת או למה שעובר לי בראש
די דאדי
די
בוא
אני אמחק את זה באימה ברגע שאתעורר על עצמי
עכשיו אני סתם בועטת לכל הכיוונים
כי זה פשוט לא פייר
נגמר
אז שוב אותה כי היא יפה
בעיקר בגלל הקולר
אני עוד אחזור לכתוב שירים.
בינתיים העצב שלי סטטי ודי משעמם
כך שאין על מה לכתוב
אז אני יורקת פה
מקיאה גם לעתים שביבי התחלות וסופים נחרצים
אף פעם בלי אמצע
אף פעם בלי גוף.
החריזה כבדה עליי.
מצלולים כבד עליי, פונטות נמאסו
משקלים כבד עליי
ואין רעיונות
חקרתי הרבה בנושא הבלשנות
זה מאד סיבך את הכתיבה
חודשיים לערך שאני חסומה
כלום לא יוצא רק זבל וכולם מתפעלים מהשקר
מה יש למחוא כפיים
מילים אנוסות חסרות משמעות
החריזה נשארת לתפארת
זה ארכאי בניגוד אליי
אני אחזור לכתוב אני אחזור לעצמי
אני אפסיק לזיין פה את השכל על הכאב הבנאלי הזה
ניסיתי להיות בן אדם
זה לא נותן לי
אהבתי לשפה העברית לעולם תהא בעוכריי.
אני רק רוצה לכתוב שיר
שהכאב הבנאלי ייפסק בבקשה
מישהו?
אני רוצה להגיד לו שלום. אני רוצה לשאול לשלומו. אני רוצה לדעת אם הוא שונא אותי או רק מפסיק לזכור, או רק מתחיל לשכוח.
אני רוצה שהדברים שלו יחזרו אליו
וששלי יחזרו אליי
ולחבק
לא נתתי כלום
רק לב
ואולי גם כל אבר אחר בגוף
אני רוצה לחזור בזמן ולהתנהג אחרת בהרבה מצבים.
אני רוצה לשכוח את הזיכרון הרע שזה הפך להיות
אני רוצה את הזכרונות שלי בחזרה
קשה לי לראות הכל כל הזמן ואני לא מסוגלת לזרוק
מזלו שהשארתי רק לב
שוברים פעם אחת
זה כבר נרקב לבד
שנה אחת שלמה בדיוק.
לא יודעת אם זה היה לטובה או לרעה
אבל מאז
עד להיום
עברה שנה שלמה
נשארו המון מזכרות
ואף אחד מלבדי שיזכור
וזהו
רק רציתי להגיד
