לפעמים אני קלה מדי לשכנוע.
סוג של פתיה אפשר לומר. יש לי באמת בסיס שרוצה להאמין בטוב של אנשים אז אני תמיד מגישה את הלחי השנייה, תמיד נותנת עוד הזדמנות, אנשים הם רק אנשים(ואני הרי פאקינג ישו אז מה הבעיה לסבול את זה).
כואב לי להרגיש שמשתינים על הכוונות הטובות שלי(חה).
הרבה פעמים בעיסוק שלי עם עצמי בכתיבה אני מדברת על אהבת חינם ואו חלוקת אהבה.
אני אודה ואומר שהלב שלי איטי. עד שאני כבר אוהבת ומוכנה להפוך את העיגול של העולם לקערה רק כדי להפוך אותה עבור יקיריי, הרבה מהם עוזבים.
עד שאני מוכנה לפתוח אליהם מקום בלב שלי לנצח נצחים לוקח לי הרבה הרבה זמן. אבל המקום באמת נשאר לנצח, לא כמו שהייתם מדמיינים לעצמכם. גם במערכות יחסים חבריות וגם זוגיות. חברים מתו. אהובים הלכו, ואני נשארתי לא מבינה עם החור הזה בלב שיאהב אותם לנצח.
כי ככה אני מחווטת.
נקרע לי הלב כשאני רואה אדם יקר לי סובל
אני מעדיפה שיקרעו לי את הבשר
שיאשימו
או לפחות שייקחו את היד כשמישהו מוכן לעזור
כואב לשבת מהצד ולעשות כלום. להיות פאקינג חסרת יכולת אל מול המפלצות שלהם.
תמיד יש לי מה לעשות. אני המקרה האבוד הזה שאף אחד כבר לא יעזור לו. תמיד יש מה לעשות גם אם יוצאים מזה מדממים.
השבוע חבר השמיע לי שיר שכתב בעת שחשב שאינני נמצאת עוד בין החיים. מסכן. לא התכוונתי להכאיב ככה.
זה גרם לי להבין כמה אני לא רוצה ללכת מפה. אני רוצה להשאר ולאהוב את מי שרוצה את הנתינה שלי. וגם את מי שלא, אני אלמד.
לא קלים החיים. אף אחד לא סיפר לי.
