גנבתי אין ספור חולצות בחיי.
אין שום ספק שהבגד האהוב עליי להסתובב בו זה חולצה של הבן אדם שאני שוכבת/ יוצאת איתו
ותחתונים אם אני ממממממש חייבת
קיבלתי עוד חולצות מאז שהוא לא פה
יש לי איזה 5 שלו אבל אחת מהן היא ממש ממש שלי והייתי(ועדיין) ישנה איתה כמעט כל לילה(כולל כביסות)
כי היא כמו שמלה רק יותר טוב, והיא כמו חולצה רק יותר טוב, ולפני אלף כביסות היא עוד הריחה כמוהו.
היום באמצע הלילה משהו הפריע לי לישון.
כיביתי את האור שתמיד נשאר דלוק ופתחתי מנורה קטנה
הורדתי את החולצה והשארתי רק את השרוול תלוי הפוך על היד והתכרבלתי איתה.
רק שלא יזרוק את מה שהכנתי לו.
שלא ילך לו לאיבוד בין מעברים.
של דירות, של אהבות.
שישאר לו קצת למרות שאני הלכתי.
לי יש המון ממנו. בחדר, על הגוף, בזיכרון.
יש לי שרשרת של חדקרן וטבעת וצמידים וחולצות שלו ומכנס שלו ופיגמה של נסיכות ועוד דברים שאת כולם אני אוהבת חוץ מהמכנס כי הוא ענק ומזכיר אותך מדי כי הוא לא עבר כביסה ועדיין מריח כמוך וזה כל מה שצריך כדי להשאר תקועה במקום.
יש לי אותו במתחת לעור מאז שקראתי לו אבא.
סטייה שמערבת כאב רגשי קיצוני מדי בשבילי.
אולי אני כבר לא צריכה שזה יעטוף אותי.
אולי רק שמיכת ביטחון.
אולי אני מתבגרת מלהיות הקטנה שלך.
אני מקווה שאני לא מתבגרת מלהיות ילדה.
