אני אוהב להיות חזק.
" איזה שוויצר הוא, הוא כל היום מדבר על כמה הוא חזק"
אוי סתמו.
אני פשוט אוהב את זה.
מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד אוהב את זה.
את אני אוהב את הריח של הברזלים.
אני אוהב את התשישות. ואני אוהב
שאני לא יכול לזוז.
מרוב תשישות.
אני אוהב להרים משקולות כבדים.
וכמו כל דבר אני מכור לזה.
לא..
אני אובססיבי לזה..
אבל מה אני אעשה רק ככה אני מגיע לגדולות.
שאני אובססיבי לדברים.
ככב אני משיג כל מה שאני רוצה בחיים.
הכל התחיל..
שהכרתי אותו...
במשרד.... עבדתי בחברת שיווק בגיל 23.
התחלתי חזרתי להתאמן שוב.
הייתי מתאמן בגיל 16 אבל פעם לא באמת הייתי מאסיבי.
פתאום הוא הגיע.
היה נמוך ממני רק בכמה סנטים.
הרגע המאוד בבוני הזה שגבר בוחן גבר אחד.
השווה ערך לאישה שמתחרה על יופי על האחרת.
" אני יותר חזק מימך"
חשבתי.
אממ.. לא.
לא קרוב אפילו.
הרגליים שלו היו כמו..
רגליים של היפופוטם. לא ראיתי בחיי דברים.
לא האמנתי הג'ינס שהוא לבש, עוד שניחה נקרע.
מה נסגר..
ולמה הגב שלך רחב כל כך. ועבה.. מה אתה דפוק?
קראנו לו בצחוק חצי צחוק "הקרנף".
הבנאדם היה מכור לוויד בכמות כזאת שלא ראיתי.
בחיים לא עישנתי לפניו. הייתי.. "ילד טוב.."
הימים של הסיגריות, אלכוהול וערסיאדה שהייתי חלק ממנה בגיל הטיפשעשרה כבר לא עניין אותי יותר..
ואז הוא אמר לי את זה אני לא אשכח את זה.
"שמעת על פאורליפטינג"?
ואני חשבתי. מה? פאור רנג'רס? מה?
מה זה?... ולמה אתה מראה לי סרוןנים של אנשים מאוד מאוד עצבניים מרימים משקולות מטורפים. 🤦♂️
אחי אנחנו בעבודה..
רק הגעתי ואני גם ככה בעייתי... אני מתפלל שאני אשלוט על עצמי ולא אתן אגרוף למנהל, כי אני מסוגל.
לימים גיליתי, הוא גילה לי יותר נכון שאני מדבר עם אלוף הארץ בהרמת משקולות.. קטגוריה של 93 קילו באותו זמן.
זה רק בגיל 26 שנהייתי "רציני"
שאלתי אותו, ב' אתה חושב שאני אי פעם יעבור אותך?
הוא צחק לי בפנים.
חח.. צחקתי איתו.
אבל לרגע אחד, הוא הרגיש מאויים.
ראיתי לו בעיניים. זה היה אני מנסה להתעלל בו..
אמרתי " אתה עדיין לא מכיר אותי"
בראשי. וחייכתי.
ו.. אז כן. עברתי אותו. הרבה יותר מרק עברתי אותו..
הסיכוי שהוא אי פעם יעבור אותי הוא אפסי..
אבל כמובן שלא עשיתי את זה בגללו.
את הכל.. אני משיג בסוף. כל מה שאני רוצה..
כל עוד אני אובססיבי.. כן.. כמו שאני אוהב...
שאני מגיע למכון ב99.9% מהמקרים, אני הכי חזק.
אבל לא רק הכי חזק. הכי חזק בפער...
כשגברים רוב מרבית חייהם בקושי אם בכלל יזכו להרים 100 קילו בלחיצת חזה..
בשבילי?
זה "חימום מספר 2#"
וההבדל בין מאה קילו למוט ריק אני מוצא..
זניח אם בכלל...
אני יכול להפוך מכונית..
חח.. למה אני יכול להפוך מכונית..
זה נשמע מגוחך.
אבל לא גדולה. אל תגזימו.
תמיד זה זה שמסתכל עליי תרים את המשאית".
🤦♂️
אחי. אני גם לא מרים.. אני "הופך" 🙄 ( לא ניכנס לאיך זה אפשרי, זה מן הסתם קשור לחוקי הפיזיקה )
הופך ובורח.. 🙄
כאילו אם זאת מכונית buggy?
וואו בקלות.
ואני אוהב את זה.
לא , לא כי כולם מסתכלים. זה בכלל לא אכפת לי.
לא אכפת לי שנהיה לי גוף של בודיבילדר למרות שאני בכלל.. מתאמן כוח...
זה byproduct לשיגעון שלי.
לזה שאני לא שם לב לשעון ואני כבר שלוש וחצי balls deep.
אני אפילו לא מסתכל ( לרוב, בואו אני גבר )
על נשים במכון.
ובטח לא מתחיל איתן.
זה המקדש שלי.
ושאני במכון.
לא תשמעו אותי.
אני שקט כמו ספרייה.
וזה מצחיק אני מוצא שהבחור הכי חזק במכון
הוא גם הכי שקט. 😅
אצלי לצערי. יש ניתוק כמעט מוחלט..
בין המוח לכוח..
כל פעם שאני מתאמן, חזק יותר,
אכזרי יותר, גדול יותר..
זה נראלי כאילו,
אני לא מצליח "לחשוב".
מסומם בערפל מוחלט.
רדום.
ברור.
כי הכאתי את הגוף שלי באכזריות.
אני הכרחתי את הגוף שלי ממש ככה להיות מעוצב מחדש לאיך ש*אני* רוצה שהוא יראה.
והכאתי בו כמו שנפח מכה בברזל.
עד שהחרב מושחזת יפה ונוצצת באור ובחושך.
התחלתי ליצור שירים, גם לזה...
אני צריך להיות אובססיבי.
ולהיות אובססיבי לכמה דברים במקביל,
זה קשה.
וכמו כל דבר..
גם שזה מגיע לרומנטיקה. לאישה שאני אוהב.
אני אובססיבי.
לעיניים לחיוך למגע.
והיא מכורה אליי.. באותה מידה.
בכל מקרה,
אז.. כן כנראה שאני אקח הפסקה.
( :