צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

עושים טעויות

וחופרים עליהן, זו לא שירה, זו הכוונה
לפני 4 שנים. 5 באוקטובר 2020 בשעה 19:04

זה או שטוב לי ממש,

 

או שרע לי ממש,

 

לא טוב לי ממש! זה בטוח.

 

............

 

הייתי  מוכן לותר על העונג של לראות את הלייק שלך בבלוג שלי, מי היה מאמין שתהיה לי מיתולוגית שלא יודעים אליה, שהיא לא יודעת שהיא כזו.

 

לייק אחד ואני שבלול שבועיים.

 

טוב לייק אחד בתיזמון מחורב. מחרב. חורבן.

 

והתמונה שאני צילמתי שלך שם, והמחשבות, ה זכרונות, הלב שעוצר מולן, הדמעה שלא השתחררה, הרצון אליך.

 

מיתולוגיה תוצרת בית, בלי מרק עוף להרגשה טובה.

 

 

 

 

 

 

לפני 4 שנים. 16 בספטמבר 2020 בשעה 3:49

אני לא ילד,

זמנים קשים,

מוביל אנשים, משפחה, אהובה, עובדים,

והסגר הזה בועט בי, ממש,

המקום הזה של 500 מטר שנח לי לרב, מחניק כשהוא בכפייה.

 

כבד לי.

 

ולפרוק נותר רק פה.

לפני 4 שנים. 11 בספטמבר 2020 בשעה 12:55

שוב כבד לי בראש ובנשמה

 

חסר לי

לפני 4 שנים. 29 באוגוסט 2020 בשעה 20:31

קשורות ומטונפות באוויר

 

הייתי,

 

מלקק את הדמעות שלך,

 

אחרי שהגענו למקום הזה שאת משחררת את עצמך מולי,

 

הייתי נותן לך פתח, לכל מה שעושה אותי, אבל את כבר עשיתי, ולקחתי, ואת בפתח אחר.

 

ואני בלי תקווה.

לפני 4 שנים. 28 באוגוסט 2020 בשעה 13:45

וזוכר את שלך

 

חיים והתאמת טעמים

 

עור מלוח

 

דמעות מתוקות

 

טעם לחיים

לפני 4 שנים. 18 באוגוסט 2020 בשעה 20:37

זה נעים

 

 

ועכשיו  הגיע הזמן למילים שוב

 

 

רק שאחרי השקט הזה

 

 

הן

 

    לא

 

מס    ת ד רו ת

 

ב

  ש

     ו

      ר

        ה 

 

מחשבתית  הולמת

 

 

אלא

 

מכווצות לי את הקישקע ואת הטחול

 

 

מייל של מילים שלא הגיע כי לא נכתב עוד יושב לי עמום במרכז השקט כבד ונושא מחשבות

 

 

כבד

 

 

 

ומכביד

 

 

 

בשקט של אין מילים, שומעים דברים אחרים, את השיער צומח, את הלב פועם, את  הכעס הולם, את הרוגע מתחבא

 

 

 

 

בזמן אחר, נמצא מילים סבוכות במילון, נעטוף אותך ואותן בנייר צלופן, בעציץ של פלסטיק ניטע, ונשקה את הצמא בדמעה מוחה, מלוחה, שבה זכרון.

 

 

אין מוסר השכל, אין מוסר כליות, אין פה אפילו דג מוסר

לפני 4 שנים. 23 ביולי 2020 בשעה 23:15

פעם בכמה זמן,

 

אם זה אחרי אושר גדול, או בימים של כאב וחוסר,

 

אני נכנס לראשי שלי,

 

ומדפדף בבלוגים אחורה ואחורה, כדי לראות עם כתבת משהו חדש, בפרופיל ההוא או האחר, וההוא שאני חושב שהוא שלך ופתחת אחרי שהיינו ואז לא.

 

ואחרי שאני מגיע לשלושתם, ובדרך עובר בכל זיכרון מדמם ושמח, של שמות של מי שהיו וחלקם עדיין,וקורא ומשלים,

 

אחרי כן אני ממשיך, וממשיך עד הפוסט האחרון, של ההיא שהייתה שלי, והיא כבר לא בחיים.

 

ועוצר שם, וכואב, את הכל.

 

כי אובדן, הוא לא יחיד, ולא שלי רק, וזו תזכורת שאת כאן, לא רחוק, כמה מאות קילומטרים.

 

ואולי יום אחד, החיים ירשו לי לבדוק כמה הייתי יכול להיות (מאושר?) איתך.

 

 

 

 

 

 

לפני 4 שנים. 1 ביולי 2020 בשעה 21:06

אני כזה מוצלח

לפני 4 שנים. 30 ביוני 2020 בשעה 21:20

אני כזה דפוק

לפני 4 שנים. 28 ביוני 2020 בשעה 22:43

ואז לא

 

כן

 

לא

 

יותר קל לא

אבל הלא

הוא לא קל

 

הכן אינו כן

ולא נכון

לא כן ולא לא,

 

למה לא

 

כי אין כאן כן