עושים טעויות

את עייני עכשיו,

בין הגוון האדום, לנימים הפקועים,

האישון המקווץ, ולחלוחית מעובה,

מי היה רואה את הלחץ הנבנה ?

מי היה רואה את האוויר החסר,

שרציתי להשיג במחיר ידי על גרונך,

במחיר המבט שלך בי,

ספק לא מאמינה, ספק מתחננת, מתרגשת, ו

שלי.

מי רואה בעיניי, את החסר,

שאת, ממלא.

את החסר שהוא את.

שנתיים, שלוש, ארבע, אחרי, אחרי, ועוד אחרי, וא י לא אחריך.

לא באמת.

מתנגשות,

 האוהב נמחץ

משמש תירוץ

מחפש תירוץ

משמש מניע

מחפש מניע

מוצא מניעה

זה או תוצר של עונג מטורף, או סבל מייסר.

לא אוהב את הצריחה הנוכחית שלי.

מביא לחוסר שינה מרוב עייפות

חרא יום, מביא אותי לפינה בה חיבוק כואב ולא מקל

חרא יום, מביא למחשבות מגעילות על היקום ושוכניו

חרא יום, מוציא אוויר ממפרשים ומשנה כיוונים טובים שעמלתי עליהם חודשים

חרא יום, ואני מחפש בריחה שלא מגיעה בבקבוק

חרא יום, וגם לסקס אי אפשר לברוח

חרא יום, ואני חושב לעצמי, עכשיו אני צריך לשון עמוק בתוך העכוז שלי

אני נמס פה,

מוחי מתעוות מחם הצורך,

כמו חמאה כל מחבת לוהט,

כמו המכשפה הנמסה בעוץ ,

אני מתאייד, מתפייד, משנה מצב צבירה, נמס ונעלם לי

אני צריך למצוא את השלט,

כדי לחפש את הכפתור,

שתמיד קטן מהאחרים שעוצר את הכל.

לא זה שמקפיא את התמונה,

לא ההוא שמריץ מהר,

או מריץ לאחור,

הכפתור שעוצר, הכל.

כי מגיע לנו הפסקה מהסרט הזה.

להכין פופקורן, או סטייק,

לחזור לחיבוק של השמיכה, עם חיוך של מי שרוצה להיות במקום ובזמן.

אז אני מחפש את השלט,

ואם זה יעבוד, גם קנדום,

כי עם כבר אז כבר, בזמן שרואים סרט, שהשלט יהיה קבור בתוכך, שלא אצטרך לחפש אותו שוב.

מתחיל בכישלון

במיוחד כשהדברים הקטנים

הברורים מאליהם

לא עובדים

בוקר מאוחר

חושך כפוי

ערימה של חובות

לא מצליח לגרד את עצמי מהמיטה

(לא קליני, לא לדאוג, רק כבד לי, וזה צריך החוצה)

להבין

את המרחק בין העכשיו לקצה

אם לאהבה אין גבול

זה רק בגלל שבסופה יש צוק

אם לטימטום שלי יש תקוה, הוא שהוא בניגוד לאין הגבול של הטמטום האנושי, כן סופי

אם הייתי יכול,

הייתי לא שיכור עכשיו

ובתכלס אם הייתי יכול, הייתי שיכור בהרבה עכשיו

עם הראש על גב רגל יפה, פונה לטוסיק שעכשיו סיימתי לישר עליו עם סכין שורה, להסניף אותה, ואת הקש תקעתי בחור והוא מחייך אלי עכשיו.

יום אחד, אלמד לסרוג,

כדי לתפור לעצמי סל,

שבו אוכל לשים לרגע את מחשבותיי,

סל סרוג עם שלל חורים,

יאה ומדויק, להחזיק לרגע את הבלילה המוזרה הזו.

אחרי זמן, אצא לטיול בשכונה, עם כלב וסל מחשבות,

כי אין כמו טיול לצרכים ומחשבות יחדיו,

כשאשוב אביט במה נותר!

הגדולות הכבדות, יקרעו להן חורים, יישארו להן ליד גללי הכלב.

הקטנות כמו חול, כבר ממילא היו מרובות ונעלמו.

ואילו שנותרו יהיו בהם פסים חדשים, סימני קשרים, וקצת צבע שבטח ירד.

ואז אכין סלט.