אני לא יודעת מתי הם התחילו.
אולי הם תמיד היו.
הריי ביקורת עצמית תמיד הייתה מנת חלקי.
אני לא יודעת מתי הם התעצמו.
מתי בנוסף לביקורת שלי התווספו קולות אחרים?
לפתע ישנה ילדה קטנה שמוקפת בהמוני קולות.
נמשכת לכאן ולכאן.
רצה להנה ולהנה.
מנסה לשמוע את כל הקולות.
מנסה לרצות את כל הקולות.
שכחה את הקול של עצמה.
הרעש מקיף אותי. מאיים לבלוע.
ופתאום אני צועקת את עצמי.
אני? ממתי?
נכון שאני צועקת לעיתים.. בעיה של דם חם..
אבל מעולם לא צעקתי את עצמי.
לא היה צורך.
אני הריי אני.
אני עולם שלם.
אין לי צורך להוכיח.
אין לי צורך להרשים.
לא משחקת משחקים.
לא כי אני טובה יותר, ממש לא.
רק כי אני יוצרת את העולם שלי.
שכחתי את זה.
הרעב השתלט עליי.
לקחתי החלטה לקחת צעד אחורה.
עכשיו גם בוחרת לחזור לשקט שלי.
לעשייה שלי.
ליצירת המציאות שלי.
💜
נשימה עמוקקקקההה ויאללה לעבודה.