יש שתי דרכים להתמודד עם סוס פרא.
האחת, היותר נפוצה- לוקחים את הפרא ומנסים "לשבור" אותו. מניחים גבולות קשיחים ומצרים את צעדיו. הלכה למעשה. בעזרת העמדת תנאים והשלכות ומחירים (ולכל דבר יש מחיר, כן? לכל דבר. אבל האם הוא מחיר נבחר? זו השאלה. שם טמון החופש. ופראים הם יצורי חופש, בבסיסם). אז עם הזמן הפרא לומד שמוטב לו לעשות את מה שנתבקש, כי אחרת יסבול כאב או מחסור מסוים. הגבלה של החופש הנתון, הטבעי, שלו. של כולנו.
לא משהו כואב מדי, חלילה, לא התעללות. אבל בהחלט -הפעלת לחץ מתון שמטרתו: חינוך, אילוף, ריסון, עיצוב.
והפרא כמובן- יתמרד. בהתחלה לפחות.
אבל כולנו יודעים- המאלף, הפרא, ואף אנחנו- הצופים מן הצד- שבסוף הוא ישבר. ככה זה.
זו גישה נפוצה ומאוד מקובלת, עד כדי כך שלעיתים נראה שאין אחרת. זו, פשוט כך, המציאות. המים בה שוחים הדגים (או סוסי הפרא אם נמשיך את הקו).
הגישה השנייה שואלת "מה צריך הפרא"?
תן לו את הדבר האחד שהוא לא יכול להשיג לעצמו לבדו. תני לו את הביטחון שהוא כל כך צריך.
תן לפרא מקום בטוח- והוא שלך. בכל קסמו והדרו. זה כל מה שנדרש. ביטחון. מקום.
זה בטוח? הל נו.
אבל גם הגישה הראשונה אינה מבטיחה כלום. מלבד חלקיות.
ככה זה בחיים, אין ביטחון. מלבד מה שנבחר לבטוח בו, מתוך שאיפה כנה לראות ולהסיר את האשליה, עד כמה שניתן, בכל רגע שאפשר.
הבנת, דאדי?