האושר והאבסורד הם שני בנים של אדמה אחת

בחיאת נשומס

שלחו לי קצת סקס טוב וכמה מראות יפים. 

עם מי בחורה צריכה להזדיין בשביל להזדיין טוב פה?

תפסיקו לזרוק זין ותתחילו לזרוק איזה עצם, הא? מה כבר ביקשתי 😏

לא ידעתי שהגוף שלי עורג. 

לא ידעתי שהוא יודע לערוג, שזו תכונה פיזית ממש. שזו תחושה. 

לא רק פיוטית או ספרותית. 

ולא רגש. 

ממש רושם רשום בגוף. נכתב בדם. 

כשהאצבעות שלך עמוק עמוק בי, והכוס שלי מתכווץ עליך, מנסה ככל הניתן לצמצם עוד את המרחק בין הנגיעה שלך, שספק כואבת ספק מספקת, מענגת כל מה שניתן, והגוף שלי מרוכז ברגע הזה כ"כ, צועק עוד, עוד, עוד. מזוקק. 

ערגה כתגלית חושנית.

איה מרקס? 

זה לא שאני לא רוצה להזדיין עם הרבה מכם. אני דווקא הייתי שמחה.

אני פשוט מנועה. 

הטמטום שלכם זה המעקש שמונע ממני מלהזדיין (או לזיין, פור דאט מאטר) עם רבים מכם.

אז אם אנחנו לא מזדיינים כרגע, תשאל את עצמך: במה הטמטום שלי תוקע אותי (ובכך ומונע ממני מלהיתקע?) 🤔

*מוגש כשירות לציבור

*מה הטמטום שלי אתם שואלים? שאני כל פעם שוכחת לזוז לקצה המיטה. למה תמיד באמצעעעע? 🤦🏼‍♀️😔

**זרקו איזה מילה על הלק, מה 'כפת לכם? 

מתאהבים בי מהר, מהר מדי. 

אני מתאהבת לאט נורא, לאט להחריד. החיפזון מן השטן אמא שלי אמרה. 

הם מתאהבים בי נזיל, לא לעומק כזה. 

אני בחורה נזילה מאוד. קשה להכלה. אבל האהבה שלי היא מהיציבות בטבע. 

אתה זיון שלא ברא אלוהים 

החברים שלי עורכים מסיבות בריכה. על טפיהם. 

ואני רק רוצה להזדיין עם גברים. ואותה. 

איתה

זה נראה ככה: 

חוץ.... מהפעם השניה בה היא באה, אז החלק השני (והשלם) של הסדין, נרטב לגמרי.

היא נזק אני אומרת לכם 

אני זוכרת את הדמעה חוצבת לה שביל, חמה, במורד הלחי.

אני זוכרת אותו אומר לי: "זכיתי להיות עם צ'וצ'ה. לא הרבה אנשים יכולים להגיד את זה".

אני זוכרת את האיבחה בה נכנס המשפט הזה חודר לי ללב. כואבת עליו, כואבת עלי.

אני זוכרת את המוח משרטט את התשובה, שדווקא לא מעט, גם. אבל את הידיעה שלא. זה לא נכון. ובעיקר את הפה האילם, לא מצליח אפילו לשרטט מילים, נוכח הלב הפועם בכאב. 

אני מרגישה את זה

הולך ונחשף

אני הולכת ונכספת

החופש שלי אינו תלוי בדבר

האהבה שלי אינה תלויה בדבר

הביטחון שלי תלוי בהם

ואני, אינני תלויה בדבר

אני פתוחה לרוחות, חשופה לסופה

מתערטלת

אתמול הייתי עוגיפלצת במיוחד.

זה לא אומר הרבה. 

לא עשיתי הרבה.

לא, לא טרפתי.

אבל כן זללתי בתאווה ולא שעיתי לפירורים המותזים לכל עבר. מה זה פירורים? זה לא באמת רגשות. זה לא באמת אנשים.

הם דמויות בסיפור, לא? צלליות רוקדות. 

אבל הם לא. הן ככ לא. הרי אם לא היו מוצאים דרכם ללב שלי (כוסעמק) לא היו מוצאים את עצמם מובלים. בשקיקה. שקטה. ואורבת. 

הם בכל מקרה פירורים מותזים, ככה שזה באמת כבר לא ממש משנה.

בכל מקרה, הפלצת ניצחה. כמעט. היא כמעט ניצחה. נתנה פייט טוב, יפה. 

גם היה כיף.

ככה, לפתות אותם לבור.

עם חיוך רחב ומזמין, ובחזה חשוף.

ככה, הם שיכורים מתשומת הלב. מהאהבה המורעפת? מהאור?

אבל זה לא ממש אור. לא ממש. הוא מוכתם. אני יודעת. זו פלצת מאחורי הקלעים הרי. 

אחרת למה הן מובלים לבור?

כן, אני אשלשל להם גם חבל. בוודאי. אך ראוי, לא?

אבל לא לפני שאוודא שנכנסו להם. עמוק פנימה.

ושיתחנן גם. כן, למה לא. שיתחנן.

ואז אני כבר באמת שואלת?

זו פלצת? זו פיית האור?

בסוף הן ינצלו, אני יודעת.

מידת הטוב תגבר על מידת הפורענות, כן. גם הפעם.

אבל מי זו שם שדילגה בחדווה למראה השיכורים ההולכים מטה בלהט?