בפרידה מאדם, שהוא גם סקס מעולה?
כמות הידע שיורדת לטמיון בלכתו, לאחר שעשה על הגוף שלי דוקטורט, התמחות, סטאז' והתנסות מעשית.
והוא היה תלמיד שקדן ואף מצטיין בדבר.
ביקשתי - לפחות סמינר קטן. להעביר את הידע הלאה. בכל זאת, שעות של ידע צבור וכישרון....
לא מוכן, האבו כמון הזה 🤪.
יש מחיר לפרידה.
חבל רק שאני זו שמשלמת אותו 😅.
נו, טוב. זה רק אומר שיש לי הזדמנות לבנות את הידע מחדש, אחרת 😏
מי שמכיר אותי יודע שאני לא אוהבת לשאת דברים. אבל כשחשבתי על המעמד הערב, ידעתי מראש שיש כמה דברים שארצה לומר.
יש לי זיכרון מגיל מאוד צעיר, מסוג הזכרונות שקשה לדעת מה בהם אמיתי ומה לא, שלי באירוע משפחתי כלשהו, רוקדת עם ההורים שלי. זיכרון פשוט שמחה ותנועה. קרוב.
לפני חודשים כבר (אי שם באוק') דיברנו על ימי ההולדת שלנו לקראת גיל 40 הגדול - וניצן אמרה שהיא חשבה שאולי אעשה משהו שקשור בתוכן של גופניות ומארג, כי אני עוסקת בזה. לא יודעת אם לזה היא התכוונה, אבל לי לא היה ספק שמדובר בשירה ובריקוד. כי מבחינתי, אלה המבעים הגופניים הכי כיפיים שיש. או לפחות, בטופ 5.
אז ערב של שירה ושמחה ותנועה וחיים, שקורה בתוך שנה וחצי קשות מאוד שעוברות עלינו. אחרי שנים מטלטלות ביותר, שנגעו ממש בבסיס הקיום שלנו בעולם, כבני אדם, כיצורים חיים, כיהודים וכישראלים.
תרשו לי להביא גדולים וטובים ממני; בהופעה הראשונה שלו לאחר הפציעה אמר עידן עמדי כך: "אני בוחר לומר לכם ככה: שהערב הזה ינוע בין תהומות, בין קצוות, בין צוקים, כי ככה בדיוק היא הארץ הזו. היא חשופה ויפה וכואבת. היא טהורה ופרוצה ודו קוטבית. ואם יש משהו אחד שלמדתי בשנה הזו, זה שצריך לקדש את הרגע, את עכשיו. כל השאר לא קיים, כל השאר זה אוויר. אז תודה לאל שאני כאן, ושאתם פה איתי".
אני מאמינה שאת מה שיש, צריך לחגוג. ועל מה שיש פה נאמר תודה, ואמן, ושוב - אמן. כי אף פעם אי אפשר להיות בטוח מדי, בתחום הזה של התקווה, וליתר ביטחון – בואו רק נשפוך פנימה עוד ליטר של שאיפה לטוב, זה לא יזיק. מכיוון ששום דבר לא מובן מאליו בחיים האלה.
ואני רוצה לחגוג את מה שיש לי ואת כל הברכות שבורכתי בהן – וזה בין השאר גם אתם - כל מי שפה, וגם כמה שלא פה עכשיו, אבל הם שלי, והם איתי במסע הזה של החיים שלי. שהוא ייחודי, וחד פעמי, וחולף ומעניין ומפתיע (אבל הוא גם משותף, נרקם כמארג, ושזור ומהדהד).
אני רוצה לשיר, ואני רוצה לשמוח, וכשמגיע הכאב, והוא יבוא - זה בטוח - אז אני רוצה גם לצלול למערבולת הזו. ולצאת מהצד השני. ואני חושבת שאני משתפרת בזה :)
ובשנה וחצי האחרונות האלה, קשה מאוד לשמוח. לפעמים קשה פשוט לנשום. כל תנועה מסמנת את היש וגם הרבה מאוד את האין. או את האין עדיין, או את הכבר לא יהיה. האובדן גדול וגם העצב, ואי הוודאות מסמאת עיניים כמו ענן ערפל סמיך, ואנחנו - נותרנו עם החיים. אז אם חיים- אז עד הסוף. את הצער והכאב והגעגוע והשבר והרצון והתנועה, והשלם והחי, ושמחה. אני מבקשת הערב, כמו עמדי - להביא את הכל יחד לטנא גדול, ולשמוח בו, כי זה כוסף החיים.
אני רוצה לומר תודה לכל מי שעשה ושעוד יעשה ולו הדבר הקטן ביותר בשביל שנחייה כאן יחד, אנשים שונים כ"כ, בארץ קטנה ומאתגרת כ"כ, ומבקשת שנשאיר את העין שלנו צופיה עוד לתקווה.
היהדות היא דת של חיים, של עשייה, של יצירה, של מצוות ושל תיקון. דת שחוגגת את היש, וששואפת לטוב. חיים זה זרימה, וזרימה זו תנועה. בתקווה שנדע ימים טובים יותר, עם תנועה זורמת ונשימה מלאה.
נרים 3 כוסות לחיים, אבקש מכם לומר יחד איתי, ובכוונה:
כוס ראשונה – לעתיד: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן!"
כוס שניה לכם, לכאן ולעכשיו: "ברוך אתה ה אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
וכוס 3 - כי בכל זאת, האירוע דורש, לחיי. לחיים!
אני מתענגת על הזין שלו.
מעבירה את הלשון והשפתיים מלמטה למעלה.
מרגישה כל מיקרו תנועה, כל זרם, כל מעבר של נוזל שמתמקם ושמבקש לבקוע החוצה.
ברגע שאני מרגישה אותו קרוב לגמירה, אני מיד מפסיקה, מרימה את הראש קרוב לעיניים שלו ודופקת חיוך רחב.
הוא נראה מבולבל, עוד לא חזר מצלילת העומק שלו בתוך העונג, עוד חסר אוריינטציה במציאות החדשה הזאת שנוצרה כאן:
ה: "תמשיכי... "
א: "מה פתאום"
ה: "אבל זה נעים"
א: "ברור"
ה: "אז למה?"
א: "כי לא בא לי"
ה: "אבל את טובה"
א: "נכון"
א: 😏
ה: 😳
א:
ה:
😂
############
Every fucking time
##############
ובנימה אופטימית זו:
גברים - בחיאת.
אתם האויבים הכי גדולים של עצמכם.
בחיי.
קחו למשל פרופילים באתרי היכרויות.
ולא משנה אם אתם מחפשים כלה לשים מתחת לחופה או לשון לתקוע מתחת לזין רק לכמה רגעים. באמת, בלי קשר לתוצאה הרצויה מבחינתכם ולהגדרת המשימה כפי שניסחתם אותה לעצמכם - אתם פשוט עושים עבודה גרועה מאוד בדרך להשגת המטרה.
כואב לי הלב על חברותי למגדר על כמות השיט שהן צריכות לעבור, לברור מחט (או נבוט, כל אחת מה שטוב לה, לא שופטת) בערמה של תחת (שוב, לא שופטת. לחלקכם יש תחת משכנע ביותר, מודה).
אני מתחננת, תעזרו לי.
תעזרו לי, לעזור לכם.
אתם חייבים סיוע ושפצור לפרופילים שלכם, בחיי.
נכון, לא כולם. ברור.
רק.... כ-90% מכם. אולי יותר. בקטנה ממש.
פנו אלי, אני מוכנה להיות אמא תרזה ולסייע לשפר את הביצועים שלכם. הכל לטובת חווית משתמש איכותית יותר בקרב חברותי לתחום 🙏
#########
איך הגענו כבר ל-17, יא וואלי
ופיזרת תמונות ציצ שלך ב(מה שיהפוך להיות) שדות זרים
(התגלעה מחלוקת בסוגיית השייכות)
* זקוקה לחברותא חדשה
לא יודעת מה עבר עלינו, 30 שנה ago, כשחברתי ואני קיבלנו מטלה זוגית, ילדות בכיתה ו' - לשכתב את סיפור כיפה אדומה.
היא היתה חדה, חכמה, יפה ומינית לא פחות ממני, וכנראה אף יותר (לא שאני יודעת למה ידענו את כל זה בכיתה ו'), ילדה מבריקה שאח"כ המשיכה לא לסיים תעודת בגרות, לנשור מביה"ס, לנתק קשר עם החברות, היא עברה לדירה בת"א של גבר בן 40 שגם היה מנטור שלה, והם התקיימו מכדים שהם יצרו. או, שאלו היו השמועות לפחות.
איכשהו זה היה ברור לשתינו מיד עם קבלת המשימה שהסיפור כתוב לא טוב, לא נכון. הפוך, גוטה.
כיפה אדומה היא בכלל לא קורבן. היא המניע של כל הסיפור. היא לא פתיה, היא מפתה. פתיינית. היא תמימה, אבל רק במידה הנכונה, והיא לגמרי, לגמרי יודעת מה היא עושה.
סבתא, ובעיקר הזאב הגדול - הם רק פיונים בדרך שלה.
עכשיו, כשאני חושבת על זה, אני לא זוכרת מה יעדנו לצייד. אני לא יודעת אם הוא הפרס של הילדה הטובה עם הכיפה האדומה, או שהוא אפילו לא היה נוכח שם בכלל, ממש כמו שלא זכרתי את קיומו, בשחזור הזיכרון הזה כרגע.
אני מפתה לי עכשיו זאבון חמודון משלי. ובדיוק ברדיו עלה השיר הזה. וכמובן - שכך עלה לו הזיכרון.
אני מאוד מקווה שהזאב שלי חידד את השיניים שלו, ושהוא בכושר טוב.
צריך להיות מאוד מפוקס, אם אתה רוצה לברוח ביער. 😏
ותלך לאיבוד בתוכי
את האהובים שלי גידלו מפלצות רעות.
הם כולם נולדו מתוך פגע רע, פגיעה היתה המולידה הגדולה שלהם, פלצות.
אני נולדתי לאישה טובה. רחם גדול.
אמנם רחם עוין, במקומות מסוימים. אבל עוינות היא חלק מהחיים, לא?
מי שנולד מתוך פצע פעור יתקשה מאוד להתאחות.
פורסד? על איזה כוח אתה מפנטז בדיוק?
בינינו אין שום כוח.
אני אוהבת כשאתה נותן.
אולי, אפילו נותן טיפה יותר משחשבת שתיתן.
את ההפתעה שלך, כשאתה מגלה עד כמה רחוק אתה מוכן ללכת.
לא, לא מוכן. רוצה. סקרן. נכון. מבקש.
מרשה לעצמך. מרשה לי.
אחד מכם יהיה על הגב ויחדר בפה.
השני יתיישב עליו, בעדינות בהתחלה.
לא יודעת למי הוא יותר דואג, עם כל הרגישות הזאת.... לתחת שלו, או לפנים של הקולגה שלו. לוקח רגע לסמוך, לתת למשקל הגוף לעשות את שלו, על פנים של גבר זר.
בכל מקרה, יהיה לי כיף לשבת בצד ולראות את זה קורה.
ויהיה לי מאוד כיף, לגלות, מי הוא מי בתסריט הקטן הזה.
שום כוח אין בינינו. רק התמסרות.
וונטד בי.
והבוקר
קמתי למקרר
שהחליט שהוא דווקא מיקרו עכשיו.
ראה הפריזר את אחיו הגדול - הגדיל לעשות, השווה והעלה - והחליט, שהוא בכלל תנור.
מהבוקר (או כנראה שמתישהו מחשכת ליל אמש) - הם החליטו לשנות את יעודם (ללא היוועצות וללא הסכמה קודמת) - ובעצם לחמם, באופן אקטיבי (!) את המלאי.
אני משערת שזרקתי נזקים - מזונות וטרום מזונות - בשווי של אלף, אלף חמש מאות ש"ח, לפחות (ותאמינו לי שזה מעיד על כמויות המזונות, ולאו דווקא על איכותם. זה, ויוקר המחייה, כמובן).
But you know what motherfucker?
Bring it on
זה לא ישבור אותי. גם אם אני קצת יותר רעבה כרגע 😅.
אז איך אני מתקנת את כל השבור הזה?
בדיוק כמו שאני עושה סקס*.
אני מתחרעת עליו. הנדס און.
אז כשאני רוצה אותך גדול, חזק, שרירי, ופוטנטי, וגם - מתמסר, ונותן, ומציע לי אותך, "תעשי בי מה שאת מבינה, מה שאת רוצה" -
זה לא כי אני צריכה אותך. אני בכלל לא צריכה, אותך.
זה נטו כי זה נעים לי.
זה נעים לי כשאתה נותן לי, נטו כי אני רוצה.
*הכותבת יודעת גם ליהנות מסקס צמוד, עדין, איטי. וגם מהתחרעות 😏
אני חולה וחלושה ורציתי מרק ירקות חם ונעים שיחליק לי בגרון.
אחרי שכיליתי את רוב כוחותי על סידור הבית החלטתי שאין בי את היכולות גם לבשל כרגע, ושזה הזמן לפנות לאאוטסורסינג.
בתפריט היתה כתובה אזהרה מראש שמנת הקובה היא מתוקה. ואני בחורה של ריבוי, מעדיפה חמוץ ומתוק. אבל - חשקה נפשי בקובה ובירקות, כאמור, וצריך לחמם את הגרון - ולכן הפור נפל.
אז מה אני אומרת?
לפעמים אני צריכה לקחת ביס או שניים ממך, בשביל לדעת בכמה עוד אני רוצה לנגוס 😈
*ואמנם הצורך נענה, אבל אין ספק שאני עושה את זה יותר טוב
