זה היה די בהתחלה (אני לא יודעת איך זה מסתדר כרונולוגית, כי אני זוכרת את זה על המיטה בדירה החדשה, אבל את ההתחלה עשינו דווקא ביחידה הישנה, כולל את השבוע הרצוף של להיסגר באיזה בועה רק שלנו בעולם שהוא היה היחידה, אז לא ברור לי איך זה הכל מסתדר, אבל ככה זה וזה היה די בהתחלה אז תפסיקו להתווכח איתי כי אני יפה וגם צודקת).
אני לא זוכרת מה הוביל לזה, ואם דיברנו על משהו לפני, או תוך כדי, או שיצרנו איזו תנוחה מיוחדת קודם, או אם ניסינו איזה קשירה או חולץ פטמות מבורג מעלי, או שזה היה פשוט זיון, ממש חזק וממש טוב כמו שהיו הזיונים שלנו.
אני רק זוכרת רגע מזוקק אחד, שלו מעלי, מחזיק את הרגליים שלי באוויר, חודר ויוצא וחודר,
ואותי מרגישה כל תא בגוף שלי נמס ומאבד צורה, כולל הלב וכל הרגשות,
כולל הכוס וכל העונג,
כולל המוח וכל העולם,
פשוט מאבד מצורתו.
אני זוכרת אותו קרוב קרוב לאוזן שלי לוחש לי מילים שהשתיקה יפה להן.
מספר לי בדיוק מה אני ואיך אני בשבילו עכשיו.
ואני זוכרת את ההפתעה הגדולה שלי מכמה זה חזק
וכמה
זה בדיוק המקום שאני רוצה להיות בו.
רצון שעד לפני רגע באמת לא ידעתי שהיה בי ככה בכלל.
אני זוכרת את ההרגשה שמתוך התאים הנמסים האלה וחסרי הצורה פתאום נקוו דמעות בעיניים
ועם כל פמפום וכל לחישה כזאת
הן זולגות מהעיניים
במורד הלחיים
ולתוך הכרית.
הופתעתי מכמה אני בכלל לא מפחדת כרגע
בשום נים בגוף שלי בכלל.
ומכמה אני רק רוצה להיות פה.
ממש פה,
בדיוק פה, איתו, ככה.
אפילו לא פחדתי שמא הוא מפחד (הוא הרבה מזיין ואני קצת בוכה).
פשוט ידעתי שהוא לא.
שהוא שם איתי לא פחות מאני.
וכשסיימנו, הוא כ"כ לא פחד שהוא פשוט
הבטיח. שהוא עוד יגרום לי לבכות בחיים, והרבה.
או לפחות ינסה מאוד.
וזה היה הדבר הכי יפה והכי רומנטי שאי פעם אמרו לי.
והייתי כ"כ מלאה שלא היה ללב שלי שרצה להתרחב עוד, לאן אפילו.
אבל הוא לא עמד בהבטחה.
זיונים אפיים עוד היו.
שיאים נשברו,
וגם נוצרו חדשים.
היו רגעים לנצור.
אבל לא היו עוד דמעות כאלה, כמו הרגע ההוא.
דמעות אחרות דווקא כן היו.
היום בכיתי שוב.
כבר ממש לא בגללו.
אפילו הדמעות שלי כבר לא שלו.
נ.ב. בתקופה האחרונה התחיל לי איזה רטט בשפה התחתונה. אולי אם מישהו ימצוץ אותה היא תירגע.