סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

האושר והאבסורד הם שני בנים של אדמה אחת

האלים גזרו על סיזיפוס לגלגל בלי הרף גוש סלע אל פסגת ההר, ומשם שבה האבן ונתגלגלה מטה, מכובד עצמה. הם סברו, ובמידת מה של צדק, שאין עונש איום יותר מעבודה שאין בה תועלת ואין לה תקווה.

[סיזיפוס] מכיר את כל ההיקף של מצבו העלוב: במצבו זה הוא הוגה בשעת הירידה. צלילות הדעת שנועדה להיות עינויו, משלימה בעת ובעונה אחת את נצחונו.

אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס
לפני שנה. 3 בפברואר 2023 בשעה 5:50

לא ידעתי שהגוף שלי עורג. 

לא ידעתי שהוא יודע לערוג, שזו תכונה פיזית ממש. שזו תחושה. 

לא רק פיוטית או ספרותית. 

ולא רגש. 

ממש רושם רשום בגוף. נכתב בדם. 

כשהאצבעות שלך עמוק עמוק בי, והכוס שלי מתכווץ עליך, מנסה ככל הניתן לצמצם עוד את המרחק בין הנגיעה שלך, שספק כואבת ספק מספקת, מענגת כל מה שניתן, והגוף שלי מרוכז ברגע הזה כ"כ, צועק עוד, עוד, עוד. מזוקק. 

ערגה כתגלית חושנית.

איה מרקס? 

 

 

 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י