לא יודעת מה עבר עלינו, 30 שנה ago, כשחברתי ואני קיבלנו מטלה זוגית, ילדות בכיתה ו' - לשכתב את סיפור כיפה אדומה.
היא היתה חדה, חכמה, יפה ומינית לא פחות ממני, וכנראה אף יותר (לא שאני יודעת למה ידענו את כל זה בכיתה ו'), ילדה מבריקה שאח"כ המשיכה לא לסיים תעודת בגרות, לנשור מביה"ס, לנתק קשר עם החברות, היא עברה לדירה בת"א של גבר בן 40 שגם היה מנטור שלה, והם התקיימו מכדים שהם יצרו. או, שאלו היו השמועות לפחות.
איכשהו זה היה ברור לשתינו מיד עם קבלת המשימה שהסיפור כתוב לא טוב, לא נכון. הפוך, גוטה.
כיפה אדומה היא בכלל לא קורבן. היא המניע של כל הסיפור. היא לא פתיה, היא מפתה. פתיינית. היא תמימה, אבל רק במידה הנכונה, והיא לגמרי, לגמרי יודעת מה היא עושה.
סבתא, ובעיקר הזאב הגדול - הם רק פיונים בדרך שלה.
עכשיו, כשאני חושבת על זה, אני לא זוכרת מה יעדנו לצייד. אני לא יודעת אם הוא הפרס של הילדה הטובה עם הכיפה האדומה, או שהוא אפילו לא היה נוכח שם בכלל, ממש כמו שלא זכרתי את קיומו, בשחזור הזיכרון הזה כרגע.
אני מפתה לי עכשיו זאבון חמודון משלי. ובדיוק ברדיו עלה השיר הזה. וכמובן - שכך עלה לו הזיכרון.
אני מאוד מקווה שהזאב שלי חידד את השיניים שלו, ושהוא בכושר טוב.
צריך להיות מאוד מפוקס, אם אתה רוצה לברוח ביער. 😏