הי ג'ינג'ית, הסתבכתי עם מה שרציתי להגיד לך, התחלתי עם חריזה על האישה הכתומה האדומה, ועל הכריזמה המדהימה, על המשיגנע האיומה, והכול פתאום נשמע לי "מה?", "מה?" – קליל ושטחי ובלתי מספק, לא חודר לעומק, נשאר בבריכה של הילדים, בתיאורים הרדודים. ויתרתי ושוב התחלתי מחדש, עזבתי בצד, במחברת, על דף, מאחורי חשבון ארנונה, ושוב נדחה למועד מאוחר. חלפו במהרה הימים מאז קבלתי את המעטפה, ועכשיו אני לא יודעת אם השטויות שלי תספקנה להיכרך בספרך, ספר היובל הגדול, אבל כותבת, סופסוף, משתחררת מהצורך שזה ישמע יפה.
הי ג'ינגית, התאהבתי בך במבט ראשון. היה זה בסוכות 2000, זוכרת? חזרתי הביתה עם המון רשמים, וביניהם זהר אחד בוודאות: את! כן, עשית עלי רושם, ראש-גזר, מצאת חן בעיני עוד לפני שהכרתי אותך, תפסת אותי, פה גדול, עם הביטחון העצמי, עם כושר הביטוי, עם הנוכחות והכריזמה הלוהטת שלך. כשאת נכנסת לחדר – כולם מרגישים. מייד מסובבים את הראש ומנסים לנחש את התופעה הזו, את השלהבת האנושית מייד אין קנדה. למה נדבקנו, לא ברור לי. לכאורה אנו באות מעולמות שונים, את דתיה-לייט סקסית עם חמישה ילדים, ואני... נו טוב, את יודעת מה אני. אבל משהו ישיר וקולע, העובר מלב אל לב, מנשמה אחת לרעותה, מגשר על פער הגילים ואורחות החיים בקלילות זדונית. מספיק לי רק מבט אחד ממך בעין חצפופית, והנה חיוך נסתר שהולך ומתפשט על הפנים, איזו עוקצנות מענגת, איזה חוש הומור אפל, כזה שלעולם לא מזדקן, מספיקה לי התחלה של פטפוט בשפת הסלט שלנו שרובו אנגלית ומיעוטו עברית ומשובצים בו אף פתיתי יידיש, והנה שוב כמקודם את שובה את לבי. מה יש בך, מג'נונה ג'ינג'ונת, ובעצם מה אין בך... אני מאחלת לך שלא יחסר לך דבר מה לעולם. מותק – החיים כל הזמן מתחילים, נכון?
אוהבת אותך, גם אם לא מתקשרת, גם אם מבריזה, בלב תמיד נשארת
חברתך,
זאבה
לפני 17 שנים. 13 במרץ 2007 בשעה 21:50