cantankerous

...
היא שימשה התגלמות חיה של המהפכן האידיאליסט שחיפש, לפיד חי.
_ _ _

הוא לא זע. היא עמדה מעליו, קרובה מאד אליו, ופתאום הכתה בו באגרופיה הקמוצים, שוב ושוב, על כתפיו, גבו, פניו. הוא לא התגונן, מה שאך הגדיל את חרונה. היא הטיחה בו חבטות וסטירות בכל כוח ייאושה, ולתדהמתה לא התנגד, אלא התחנן שתכה עוד ועוד. כשם שהשיחות שניהל אתה הקלו על נפשו, כן היו הטחות האגרופים שלה כשמן המשחה על גופו, והוא השתוקק לספוג אותן במלוא שנאתן המטהרת.
_ _ _

הוא כה השתוקק לזעמה עד שחיבק אותה בחום, ובלי שיכול לעצור את עצמו השתרגה בחיבוקו המשחרר תאווה גואה. לא תימלטי ממני יותר, לחש ברעד, לא תימלטי, הצמיד אותה אליו למרות התנגדותה ומכותיה. היא פרפרה בידיו ורגליה בעטו בברכיו, וככל שהוטחו חבטותיה כן התעצם שכרונו. כשם שהיה אמן האיפוק והסבלנות בחקירות אסיריו, כך היה קצר רוח ולוהט בקרבתה, משום שהעירה בו את יצר החיים.
_ _ _

כשהקשיב זובאטוב לקולה הרועד בטלפון ולדבריה בעניין דחוף עבורו, עזב את עיסוקיו ובא אליה מייד. הוא נסער מן המחשבה על פגישה ביחידות, בבית מלון, עם אישה צעירה עזת יצרים, היסטרית ונרגשת, שחשק בה מפגישתם הראשונה. זה חודשיים שלא ראה אותה בכעסיה, התרגשויותיה, מכותיה, והשתוקק שתטיח בו את כל שנאתה ותלבה במכותיה את יצריו. כאשר הזמינה אותו לבית מלון ידע שהפעם יטפל בה כאישה, וכאישה בלבד. כשם שבעבר תכנן לפרטי פרטים כל מהלך אפשרי איתה, ושינה את סיפוריו ומראי פניו בהתאם למצבי רוחה ולהבעות פניה, ידע שעתה ינהג בה כגבר באישה, ורק כך.
לאמיתו של דבר חשד זובאטוב שמניה מתכוונת להורגו. _ _ _ עונג רב נגרם לו בהליכה על סף תהום, ומצבים אלה אך הזרימו דם חדש בעורקיו. _ _ _ הוא הלך בצעדים שלווים, אך משעבר באכסדרה ניתר על המדרגות לחדרה שתים-שתים. כשנכנס מצאה עומדת ורועדת מול הדלת ואקדח שלוף בידיה.
_ _ _

שלום לך מאריצ'קה, יפית.
לשתיקתה התרחבו שפתיו משהו, ספך בחיוך ספק בהעוויה, אד קל של וודקה עלה מהן. כשלחץ את ידה היו אצבעותיו לחות ומזיעות. בעומדו מלה חשה יובש עצום בפה והכניסה בבהילות את ידה לכיס, מבליעה בקושי את התרגשותה.
את חסרת גבולות, אמד את גופה, והושיט לה כוסית סמירנוף.
... אחי משה נתן לי אקדח בהיותי בת 12 ואמר לי שזה סמל החירות...
זובאטוב הניח את גביע הבדולח על השולחן ואמר כבדרך אגב שגם דירת שרד הכינו לו כאן, והציע להראותה לה.
בציפייה סתומה הלכה אחריו. ידיו גיששו קמעה כשפתח דלת סתרים מעבר לכוננית עמוסת ספרים, והיא נכנסה לחדר אפלולי שרק רומח אור אחד חצה וילאות קטיפה כבדים וחדר פנימה. ניחוח סמיך של בושם גברי עמד בחדר. הוא לקח א ידה והושיבה על המיטה, והיא התפלאה על התנגדותה הרופסת. ערנות רבה, כמעט חדווה, זרמה בגופה.
- מאריצ'קה שלי, אימץ אותה אליו, איתך צריך ללכת אך ורק בדרך ישירה. אנחנו דומים מכדי לומר כל דבר במילים, את רועדת כולך, מארינקה, מאריושקה שלי, לרצוח אותי חשבת, מחמד לבי, לחש בתשוקה, הנה עכשיו אני מוכן, פרצה מפיו אבחת צחוק קטועה ופראית.


"קמתי ומיהרתי לבירה, אל זובאטוב, ואקדח בכיסי. סוערת ומסוערת הופעתי במשרדו שבבית הסוהר והטחתי כלפיו: הפרת את ההסכם איתנו, בגדת בנו. אני לא מאמינה לך יותר – התפרצה זעקה מלבי. לא יכולתי להבליג על עצמי. באתי להרוג אותך, הפלטתי".

עד אז היו ניסיונות ההתנקשות שלה בזובאטוב ספונטניים, היסטריים, נואשים, ונבעו משנאה ומהאשמה עצמית לא פחות מאשר שנאה והאשמה כלפיו. בהתרגשות גדולה באה לחסל בו את החלק שגרם לה להתפתות אליו, לנקום בו על שנגררה אחריו... זו היתה פעולה אינדוידואליסטית, ספונטנית, של אנרכיסטית המבקשת נקמה כדי להשתחרר משנאתה ולהיגאל מייסוריה.
האומנם באה לנקום על כי שוב חשה נדחית, בלתי אהובה?
כל מאווייה להתנקש בזובאטוב עד אז נותרו עקרים, והביצוע לא הגיע אפילו לירייה אחת. הפעם המצב היה שונה. אילו מימשה את תשוקתה לחסלו היתה מביאה גאולה לזובאטוב לא פחות מאשר לעצמה. אף הוא הגיע למבוי סתום. עתה השתוקק להיות כמוה וכמו המהפכנים שכה העריץ בהם את הלהט, חוסר הגבולות, ההקרבה והתקווה, המהפכנים שבעבר היה אחד מהם וידע שדבר אינו עוצר בעדם. הוא נצרף באש החרטה על כי בגד בהם והתענה כשהתחוור לו שהונה את עצמו ואחרים. הארה פנימית סנוורה את ישותו: מהלך חייו כולו היה כזב, יומרה, אשליה. אם תהרגנו עתה מניה – ישלם בחייו, ייענש כראוי לו, ייגאל מייסוריו, ייצרף ויטוהר. הוא ביקש, הפציר, התחנן, בכה שתירה בו, והיא כמובן לא עשתה זאת. אומללותו ריפתה את ידיה, והנקם שתפס באקדח באצבעות ברזל נמס לרחמים, ואח"כ לבכי מר.
_ _ _


(ציטוטים מתוך: רולטה רוסית / רומן דוקומנטרי מאת רות בקי, בהוצאת משרד הביטחון)


מניה וילבושביץ' – (מניה שוחט, אשת ישראל שוחט), עיסוקה המקורי: נגרית. (אנקדוטה: היתה האישה הרוסייה הראשונה שטסה בכדור פורח). החלה את דרכה הפוליטית כמהפכנית מרקסיסטית-אנרכיסטית ברוסיה ובעקבות מאסרה ויחסיה עם זובאטוב הפכה לסוכנת כפולה ופרובוקאטורית של האוכרנה (המשטרה החשאית של השלטון הצארי. סרגיי זובאטוב – ראש האוכרנה במוסקווה בשנים 1896-1902, ואח"כ ראש האוכרנה בכל רוסיה. האיש אשר גייס את מניה וילבושביץ נחשב לסוכן החשאי הערמומי ביותר ורב-החזון ביותר).
בחוגי השמאל היהודי הטרום-ציוני ברוסיה נחשבה וילבושביץ' לבוגדת, מלשינה, משתפת פעולה ומסוכנת. (בסופו של דבר הרגה במישרין רק אדם אחד, בלש שעמד לחשוף אותה בעיצומה של הברחת נשק גדולה).
ב-1904 עלתה לפלשתינה והפכה חברת "קבוצת החורשות" בסג'רה ו"גדוד העבודה", ומבריחת נשק בקנה מידה בינלאומי. היתה ממייסדי הקולקטיב בסג'רה, ארגון "השומר" ו"הקיבוץ החשאי" בכפר-גלעדי. נישאה לישראל שוחט שהיה צעיר ממנה בשמונה שנים. הבריטים אסרוה בגין שותפות ברציחתו של ישראל דה-האן מנהיג "אגודת-ישראל", ושל קצין ערבי שהיה מעורב בפוגרום בעג'מי, אך לא יכלו להוכיח את מעורבותה.

noun:
Censure or abusive language towards someone,
especially when expressed by many.
Disgrace resulting from public condemnation

A ring of bright water / The Marriage of Psyche / by Kathleen Raine

He has married me with a ring, a ring of bright water
Whose ripples travel from the heart of the sea,
He has married me with a ring of light, the glitter
Broadcast on the swift river.
He has married me with the sun's circle
Too dazzling to see, traced in summer sky.
He has crowned me with the wreath of white cloud
That gathers on the snowy summit of the mountain,
Ringed me round with the world-circling wind,
Bound me to the whirlwind's centre.
He has married me with the orbit of the moon
And with the boundless circle of stars,
With the orbits that measure years, months, days, and nights,
Set the tides flowing,
Command the winds to travel or be at rest.


At the ring's centre,
Spirit, or angel troubling the pool,
Causality not in nature,
Finger's touch that summons at a point, a moment Stars and planets, life and light
Or gathers cloud about an apex of gold,
Transcendent touch of love summons my world into being

http://www.youtube.com/watch?v=tluc_Q06n2w[url]

Jose Nunez: Bilingual

The only aphrodisiac I need is your voice
Hearing you speak my name
Beckoning me to answer
Telling me you want me
So I tell you that you're the answer to every question I've ever had about love

Without words I use my tongue to tell the tale of us
Tracing your shadowscape
Kneeling before you my eyes feast upon your masculinity and
All its divinity and I praise you
Because all of that is for me

I begin to indulge myself of your delicacies
Digesting semi-sweet dark chocolate decadence as it melts
Dripping down my chin
Your taste is something Godiva couldn't re-create

Needing every atom of your anatomy
Necessity is placed upon me knowing you are the source of my serendipity
Dipping in and out of me stroking more than my consciesness
Subconsciously I find myself rewinding our love scenes
In my daydreams
Seeing that face you make when you're making me cum
And it makes me want you right there and then

Thinking of you in inappropriate places I get
Tingling sensations in private locations where I wish to be caught between a rock and your hard place

As wetness develops my legs begin to open and my spot turns to a backdraft and all I want you to do is extinguish it
You know my body like the back of your hands
And touch me and send me into ecstacy

My thighs quiver in anticipation of deep penetration which gets me high
Body rising
Sweating
Panting
Make-up melting
Pulling my hair and
Scratching my back
I get a temporary case of tourettes because all I can say are four letter words in a four octave-range screaming your name
Aye papi.... You are so big and so hard, you give it to me so good, you are my mortal sin.

You fucking me makes me bilingual
You fucking me makes me bilingual
You fucking me makes me bilingual
You fucking me makes me bilingual
You fucking me makes me bilingual

I see your tongue pink between your lips and I want it between mine
And I struggle
As you lick torturing me
I try to get away but
Not really
Running out of room begging for more up against the wall that has been scuffed by my stilletos
Again
You pry apart my thighs and tell me to be still
And I willingly submit to you because I love the way you dominate me
Demanding that I cum for you so I do as I'm told

You've molded me so I'm good to no-one else but you
You've conquered this once orgasmicless world and multiplied it
Again and
Again

My face radiates with after-glow
My pillow scented by you
A fragrance which haunts me
My room smells of the best sex

Covered in body prints and finger prints and you above me
Your name written indelibly upon my body in your genetic history

You fucking me makes me bilingual
You fucking me makes me bilingual
You fucking me makes me bilingual
You fucking me makes me bilingual
You fucking me makes me bilingual
You fucking me makes me bilingual
You fucking me makes me bilingual
You fucking me makes me bilingual
You fucking me makes me bilingual

My dear mighty Titan,

I could see it, we'll meet at the airport. You'll be standing a bit further from all others waiting for the arrivals, but of course I wouldn't need to look you up, smiling, towering behind the Lilliputians. You will also spot me the minute I'm out the doors, your grey_wolf, princess of the forest, will be dressed in dark forest green. I will not rush, walking slowly toward you. It will take a while for me to reach you whilst we both devour each other sight from a distance for a few minutes, and we'll meet out of people's way.

You will not move as I bow to take your hand and press it against my lips. Already ashamed of the reasons drove me to fly over, I might find it difficult to look in your eyes, as if by making this intimate eye contact, you will, as promised and proved, lock my focus on you. But of course you'll correct me, telling me to look up, and to open my mouth so sweetly like I did for you before, and then you will kiss me once again a very passionate kiss. By that kiss we will materialize from an obscure memory of virtual beings to flash and blood humans, or forest beasts. I need to feel you're as passionate about it as me. And that you come to sweep me off my feet. This is not the time to be cold blooded Englishman. If this first kiss isn't persuasive enough I will not leave the airport with you! I'll think I made a terrible mistake, and rather spent the night at the airport and go by first train to London. But needless to say we'll hug warmly and in no time you will lead to your car, put my suitcase at the back, and before you open my door, (raining or not) you'll lift my dress and my petticoat, reach up and either tear my panties with your hands, or cut them with a sharp thing you'll bring with you. And then, my night_wolf, you will bite your cub's neck shortly but firmly, like you know so well, to establish once again the core of our S/m relations.

During the ride I might be speechless or talk unconsciously, both actions sprouting from my fear, fear of you, fear of my prospect in your hands, fear from what I will allow, ask or even beg you to do or not to do to me. You'll play your music and keep me busy so I don't start thinking of what I'm doing or what I'm expecting to go through.


I hope you enjoyed the concert.

Your wolf_cub

p.s:
Please prepare at least 6 hangers for my dresses.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3680822,00.html

- - -

בחיים! בחיים לא הייתי כל כך בחיים.
טוב, זו הפרזה.

אבל בחיים,
בהחלט ביחס לעולם הוירטואלי.

אני לא בק, בכל זאת תודה על הוולקם.
במקום להמשיך לשחת את זמני בלקרוא בלוגים וללהג בצ'ט, אני מעדיפה לגזור מאות בקבוקי פלסטיק ולעשות מהם פרחים, או טוב מכך: לאחוז בדיסק יהלום ולחצוב בבזלת.
לפסל בבזלת - זו עוצמה! היה ראוי לכתוב על זה פוסט נפרד "תקופת האבן", אבל אין לי צורך בכך. מילים בצד. הך בפטיש של אבא, הידד לאיזמלים מחנות חומרי הבניה, לא רואים הרבה זאבה עם כיסוי ראש ואוזניות, ומשקפי מגן ומסיכת נשימה, וכל השאר אבק שחור ורעש אימתנים. וחיוך רחב שלא יורד מן הפנים.
תחושת החיות נפלאה, מומרצת. מרחפת אבל ממוקדת, בוטחת. יוצרת. פשוט מאושרת.

פתיחת התערוכה במפל עיט נדחתה בשבוע, ואולי גם אז ירד גשם, אבל התערוכה תרוץ עד פסח. אז בואו לטייל ותעצרו להציץ לי בציץ הפורח.
אני תוהה, חברות יקרות, האם הגיע זמן תכנונו של סיור אביבי קבוצתי בגולן הירוק?


ביום האישה הבנלאומי כנראה מיצג שאשתתף בו בסינמטק ירושלים
פרטים בהמשך.

אביב בפרופיל

"יפה כמו מפגש אקראי של מכונת-תפירה ומטרייה על שולחן הניתוחים"
(בעקבות הפוסט הקודם בבלוג ובשל הודעה בפרטי המבקשת הבהרה)

איזידור דוקאס המשורר הצרפתי משנות ה-60 של המאה ה-19,(1846-1870) , הידוע בשם לוטראמון, נולד באורוגוואי כבנו של שגריר צרפתי באורוגוואי. הוא בחר לעצמו שם-עט והכתיר עצמו בתואר הרוזן של לוטרימון Comte de Lautreamont
לוטראמון מהווה דוגמא טיפוסית לתופעת ה-poetes maudits, המשורר שבני תקופתו לא הכירו בו, דחוהו והתעלמו ממנו. לוטראמון פירסם ספר קטן אחד בשם "שירי מלדורור" Les Chants de Maldoror שלא זכה לכל תשומת-לב וכמעט ולא הופץ, וכתביו הנוספים לא נדפסו כלל. בגיל צעיר מאד (24) נפטר לוטראמון, ונשכח.
עברו כמה עשרות שנים, וכשבספרות עלתה התנועה הסוריאליסטית, הסוריאליסטים גילו מחדש את לוטריאמון. עיסוקו של לוטריאמון בזרם המחשבה של התת-מודע, באבסורד ובהומור השחור קירב אותו מאד לסוריאליסטים של המאה ה-20, והם מהללים אותו כרב-אמן וכאבי הסוריאליזם, ומוציאים לאור את כתביו (כמו גם את "פרחי הרוע" וכתביו האחרים של בודלייר, אותו אמצו לחיקם באותה רוח).

לוטראמון, 'שירי מלדורור', שישה שירים בפרוזה. תרגום מצרפתית ומבוא: אילנה המרמן סדרת פרוזה אחרת – קלאסיקה, הוצאת עם עובד, 1997.

עולם הדימויים המוזר של לוטריאמון ב"שירי מלדורור" שלו הוא זה שהקסימם.
גיבור שירים אלה, מלדורור, (כבר לפי תחילית שמו מסומנת דמותו ביסוד הרע) הוא יצור סאדיסטי שחציו אדם וחציו חיה, ולוטריאמון מתארו בכוח ציורי רב.
הצירופים והדימויים של לוטראמון יצרו זיווגים משונים ביותר ומעוררי דמיון. בין המפורסמים הוא התיאור של אחד מקרבנות מלדורור, שהיה "יפה כמו מפגש אקראי של מכונת-תפירה ומטרייה על שולחן הניתוחים". דימוי זה הפך לאמרת-הכנף ולמעין מוטו לסוריאליסטים.
הצירוף של יופי, שולחן ניתוחים, מכונת-תפירה ומטרייה - מאד לא רגיל ומעורר דמיון ועניין. כשנותנים את הדעת על כך שמדובר בדמות שאותה מנסה מלדורור להרוג בסדיזם רב, צפה ועולה אצלנו משמעות שהיא גם מוזרה ומפחידה, מעבר לחוסר ההיגיון הראשוני שבצירוף. דבר זה מחזיר אותנו אל השימוש שעשו הסוריאליסטים בחלומות; הם נטלו מהם את הצירופים הלא-הגיוניים, שעל-פי פרויד הם בעלי משמעות פנימית. הפגשתם של חפצים כמו מכונת-תפירה ומטרייה יוצרת קשר תת-הכרתי ביניהם, וקשר זה מנסים הקורא או הצופה לגלות. חשוב להדגיש, שיותר מהרצון לזעזע, מצוי אצל הסוריאליסטים הרצון למצוא וליצור קשרים חדשים בין הדברים. הזעזוע אינו מהווה מטרה בפני עצמה; והוא צריך, בעצם המופלאות שבו, לשמש זרז לדמיון הקורא והצופה, ובכך לעורר את מחשבותיו התת-הכרתיות. נוצרים כאן כמה קשרים. ראשית, קיים הקשר שנוצר מפאת עצם צירופם של החפצים. שנית, טמון כאן רעיון כלשהו שהאמן רצה לבטאו באמצעות הקשר המסוים שבין החפצים. שלישית, ישנו הקשר הנוצר אצל הקורא או הצופה, המפרש בהתאם לעולמו הפנימי. ברור שלא תמיד קיימת חפיפה בין הרמות השונות של ההבנה, והסוריאליסטים אף לא היו מעוניינים בקיומה של חפיפה כזאת. נהפוך הוא: הם שאפו לא רק לחשוף את העולם הפנימי שלהם, אלא גם לפקוח את עיני הצופה לאינסוף האפשרויות של הדמיון כמפתחות אל התת-הכרה.

השירים כתובים בפרוזה ומתארים מסע של אלימות וזוועה. בחלקים מהם מתאר הגיבור מלדורור את האלימות שעליה הוא מפנטז, אלימות החוצה גם את גבולות המוסר והמגדר: "את גופי אקשט במקלעות פרחים ריחניים לכבוד קורבן הכפרה הזה; ושנינו נסבול, אני כבר בשרי נקרע, ואתה כי אתה קורע את בשרי... פי דבוק אל פיך. הוי, עלם, זהוב שער, נעים עיניים, התעשה כעצתי עכשיו? בעל כורחך רוצה אני שתעשה זאת ותשמח את מצפוני."

עוד ציטוט:
"יש לתת לציפורניים לצמוח חמישה עשר יום. אך, כמה נעים לעקור מהמיטה בפראות ילד שעדיין אין לו כלום על שפתו העליונה. ואז, בעיניים פקוחות לרווחה, להעמיד פנים שאתה מעביר מעדנות את כף ידך על מצחו ומחליק לאחור את שערו היפה! אחר כך, פתאום, ברגע שהוא מחכה לזה פחות מכל, לנעוץ את ציפורנך הארוכות בחזך הרך, אך לא להמיתו; כי אם ימות לא תוכל לצפות אחר-כך בייסוריו".
וגם:
"פנס אדום, דגל החטא, תלוי בקצה מוט, ניענע את שלדו תחת שוטן של ארבע הרוחות, מעל לדלת כבדה ומתולעת. מסדרון מזוהם, שריח של ירך אדם עומד בו, נפתח אל חצר פנימית שתרנגולים ותרנגולות, כחושים אף יותר מכנפיהם, היו מלקטים בה את מזונם..."

לוטראמון כתב:
"יש הכותבים כדי לקנות את תשואותיהם של הבריות בתכונות ¬נפש אצילות שהם בודים מליבם ואולי נתברכו בהן. ואילו אני משתמש בכשרוני כדי לצייר את מנעמי האכזריות! מנעמים שאינם בני¬ חלוף, מלאכותיים; לא, כי עם האדם באו לעולם ועמו יעברו מן העולם. האין הכישרון יכול לחבור לאכזריות בהחלטותיה הנסתרות של ההשגחה?"

עוד על לוטראמון:
רועי רוזן ציין את "שירי מלדורור" של לוטראמון כמקור השפעה עליו. רוברטו קלאסו, בספרו הנהדר "הספרות והאלים" (2001), דן ביצירתו של לוטראמון: מה היה כה מזעזע ב"מלדורור"? העיקרון שלפיו כל דבר, אבל הכל, חייב להיות מושא לסרקזם. העולם כולו, כולו, נעטף בשמיכה של פרודיה אכזרית. לא רק המטרות "הקלות" (הנושאים "הגדולים", "הנפוחים") זוכות לטיפול פרודי, אלא גם אלה שתקפו את הנושאים ה"גדולים" - למשל בודלר. לוטראמון דוחף "עד הסוף" את מה שמשוררים רומנטיים או גותיים הפכו לקלישאה. הוא עושה זאת, מראה קלאסו, בעיקר על ידי פרטנות מדוקדקת של הזוועה. לא הכללות כמו "נורא" או "מזעזע" אלא תיאור מושהה, דקדקני ו"קליני" של הזוועות (הקוראים מוזמנים לעיין בתרגומה של אילנה המרמן ליצירה זו).

ועוד קצת:
http://www.amalnet.k12.il/sites/art/show_item.asp?item=arti0449&type=creation

דוקא כשהדברים מתחילים להסתדר.
דווקא עכשיו כאבי לב וגעגועים לאבא שלי, שאהבתי. אתמול התבוננתי באלבומים הישנים.
הנה הוא הילד הקטן ואופני הענק, הנהו הילד במרומי העץ, הנה החתיך בחוף הים, הנה החייל, החתן, האב, הסבא
הנה חיוכו. הנה אחותו. הנה הם, תמונות מצהיבות באלבום.
אני מתגעגעת לבעל שאהבתי ועזבתי לפני שלוש וחצי שנים, נזכרת בו כמעט בכל יום,
חושבת עליו הרבה בזמן האחרון, הרבה יותר מאשר על כל גבר אחר. יושבת כותבת עליו, עלינו.
חסר לי השקט של אנגליה הכפרית, הניתוק, המרחק מכל מה שכאן, מן העומס.
מתגעגעת לעצמי. לא זוכרת אם אני אוטה שומאן, הפאם פאטאל, או סמרקי, אישה דהויה, רכה ופסיבית.
כבר לא זוכרת מה אני נותנת ומה אני לוקחת, וכיצד יכולתי פעם לשתות את החיים בקשית.
היום יש לי פירורים, ואני מסננת. נשאר מעט מאד.
היום ביתר שאת עומסת כאבי לב ובדידות ואובדן. ונהי וגעגוע.
בינתיים מסתדרת עם מה שיש, עם נזלת של בכי ועיניים אדומות, ונחלי מלח צורבים על הלחיים,
בינתיים אנטיביוטיקה ותרוצי ההורמונים של המחזור, זה יום כזה, אני סופר-רגישה בו.
המחזור הטפשי, התפל, הניגר מרחם-חצי-רחם-חצי-רחמים. רחמונס. רחמו-נס.

אמא שלי הביאה לי עכשיו את הקפה שהכנתי לפני חילופי הדברים ביננו.
הקפה מתקרר ואני לא הולכת למטבח לקחת את הכדורים שהכנתי לקחת.
גונבת לעצמי עוד כמה רגעים מול צג המחשב במקום מול החיים.
חבר התקשר בדיוק כשבכיתי, ולא יכולתי לומר לו מה. מה. מה?

עכשיו אלך לשטוף פנים ועיניים, ולהתיישב ליד מכונת התפירה, להכניס שרוול לחולצה.
בקפדנות.
ניגשת לפעולה הטרוויאלית בנחישות של מנתח. ברקע רועם פרשן הכדורגל. איזה אבסורד.
("כמו מפגש של מטריה ומכונת תפירה על שולחן ניתוחים"*)

אני אשה מודרנית. פוסט פמיניסטית. בולשיט אחד כואב.
אני עולה ויורדת. איזה אבסורד.

*רמז ליודעי דבר. סוריאליסטים ופרנקופילים מוזמנים לחייך בידענות.