cantankerous

"יפה כמו מפגש אקראי של מכונת-תפירה ומטרייה על שולחן הניתוחים"
(בעקבות הפוסט הקודם בבלוג ובשל הודעה בפרטי המבקשת הבהרה)

איזידור דוקאס המשורר הצרפתי משנות ה-60 של המאה ה-19,(1846-1870) , הידוע בשם לוטראמון, נולד באורוגוואי כבנו של שגריר צרפתי באורוגוואי. הוא בחר לעצמו שם-עט והכתיר עצמו בתואר הרוזן של לוטרימון Comte de Lautreamont
לוטראמון מהווה דוגמא טיפוסית לתופעת ה-poetes maudits, המשורר שבני תקופתו לא הכירו בו, דחוהו והתעלמו ממנו. לוטראמון פירסם ספר קטן אחד בשם "שירי מלדורור" Les Chants de Maldoror שלא זכה לכל תשומת-לב וכמעט ולא הופץ, וכתביו הנוספים לא נדפסו כלל. בגיל צעיר מאד (24) נפטר לוטראמון, ונשכח.
עברו כמה עשרות שנים, וכשבספרות עלתה התנועה הסוריאליסטית, הסוריאליסטים גילו מחדש את לוטריאמון. עיסוקו של לוטריאמון בזרם המחשבה של התת-מודע, באבסורד ובהומור השחור קירב אותו מאד לסוריאליסטים של המאה ה-20, והם מהללים אותו כרב-אמן וכאבי הסוריאליזם, ומוציאים לאור את כתביו (כמו גם את "פרחי הרוע" וכתביו האחרים של בודלייר, אותו אמצו לחיקם באותה רוח).

לוטראמון, 'שירי מלדורור', שישה שירים בפרוזה. תרגום מצרפתית ומבוא: אילנה המרמן סדרת פרוזה אחרת – קלאסיקה, הוצאת עם עובד, 1997.

עולם הדימויים המוזר של לוטריאמון ב"שירי מלדורור" שלו הוא זה שהקסימם.
גיבור שירים אלה, מלדורור, (כבר לפי תחילית שמו מסומנת דמותו ביסוד הרע) הוא יצור סאדיסטי שחציו אדם וחציו חיה, ולוטריאמון מתארו בכוח ציורי רב.
הצירופים והדימויים של לוטראמון יצרו זיווגים משונים ביותר ומעוררי דמיון. בין המפורסמים הוא התיאור של אחד מקרבנות מלדורור, שהיה "יפה כמו מפגש אקראי של מכונת-תפירה ומטרייה על שולחן הניתוחים". דימוי זה הפך לאמרת-הכנף ולמעין מוטו לסוריאליסטים.
הצירוף של יופי, שולחן ניתוחים, מכונת-תפירה ומטרייה - מאד לא רגיל ומעורר דמיון ועניין. כשנותנים את הדעת על כך שמדובר בדמות שאותה מנסה מלדורור להרוג בסדיזם רב, צפה ועולה אצלנו משמעות שהיא גם מוזרה ומפחידה, מעבר לחוסר ההיגיון הראשוני שבצירוף. דבר זה מחזיר אותנו אל השימוש שעשו הסוריאליסטים בחלומות; הם נטלו מהם את הצירופים הלא-הגיוניים, שעל-פי פרויד הם בעלי משמעות פנימית. הפגשתם של חפצים כמו מכונת-תפירה ומטרייה יוצרת קשר תת-הכרתי ביניהם, וקשר זה מנסים הקורא או הצופה לגלות. חשוב להדגיש, שיותר מהרצון לזעזע, מצוי אצל הסוריאליסטים הרצון למצוא וליצור קשרים חדשים בין הדברים. הזעזוע אינו מהווה מטרה בפני עצמה; והוא צריך, בעצם המופלאות שבו, לשמש זרז לדמיון הקורא והצופה, ובכך לעורר את מחשבותיו התת-הכרתיות. נוצרים כאן כמה קשרים. ראשית, קיים הקשר שנוצר מפאת עצם צירופם של החפצים. שנית, טמון כאן רעיון כלשהו שהאמן רצה לבטאו באמצעות הקשר המסוים שבין החפצים. שלישית, ישנו הקשר הנוצר אצל הקורא או הצופה, המפרש בהתאם לעולמו הפנימי. ברור שלא תמיד קיימת חפיפה בין הרמות השונות של ההבנה, והסוריאליסטים אף לא היו מעוניינים בקיומה של חפיפה כזאת. נהפוך הוא: הם שאפו לא רק לחשוף את העולם הפנימי שלהם, אלא גם לפקוח את עיני הצופה לאינסוף האפשרויות של הדמיון כמפתחות אל התת-הכרה.

השירים כתובים בפרוזה ומתארים מסע של אלימות וזוועה. בחלקים מהם מתאר הגיבור מלדורור את האלימות שעליה הוא מפנטז, אלימות החוצה גם את גבולות המוסר והמגדר: "את גופי אקשט במקלעות פרחים ריחניים לכבוד קורבן הכפרה הזה; ושנינו נסבול, אני כבר בשרי נקרע, ואתה כי אתה קורע את בשרי... פי דבוק אל פיך. הוי, עלם, זהוב שער, נעים עיניים, התעשה כעצתי עכשיו? בעל כורחך רוצה אני שתעשה זאת ותשמח את מצפוני."

עוד ציטוט:
"יש לתת לציפורניים לצמוח חמישה עשר יום. אך, כמה נעים לעקור מהמיטה בפראות ילד שעדיין אין לו כלום על שפתו העליונה. ואז, בעיניים פקוחות לרווחה, להעמיד פנים שאתה מעביר מעדנות את כף ידך על מצחו ומחליק לאחור את שערו היפה! אחר כך, פתאום, ברגע שהוא מחכה לזה פחות מכל, לנעוץ את ציפורנך הארוכות בחזך הרך, אך לא להמיתו; כי אם ימות לא תוכל לצפות אחר-כך בייסוריו".
וגם:
"פנס אדום, דגל החטא, תלוי בקצה מוט, ניענע את שלדו תחת שוטן של ארבע הרוחות, מעל לדלת כבדה ומתולעת. מסדרון מזוהם, שריח של ירך אדם עומד בו, נפתח אל חצר פנימית שתרנגולים ותרנגולות, כחושים אף יותר מכנפיהם, היו מלקטים בה את מזונם..."

לוטראמון כתב:
"יש הכותבים כדי לקנות את תשואותיהם של הבריות בתכונות ¬נפש אצילות שהם בודים מליבם ואולי נתברכו בהן. ואילו אני משתמש בכשרוני כדי לצייר את מנעמי האכזריות! מנעמים שאינם בני¬ חלוף, מלאכותיים; לא, כי עם האדם באו לעולם ועמו יעברו מן העולם. האין הכישרון יכול לחבור לאכזריות בהחלטותיה הנסתרות של ההשגחה?"

עוד על לוטראמון:
רועי רוזן ציין את "שירי מלדורור" של לוטראמון כמקור השפעה עליו. רוברטו קלאסו, בספרו הנהדר "הספרות והאלים" (2001), דן ביצירתו של לוטראמון: מה היה כה מזעזע ב"מלדורור"? העיקרון שלפיו כל דבר, אבל הכל, חייב להיות מושא לסרקזם. העולם כולו, כולו, נעטף בשמיכה של פרודיה אכזרית. לא רק המטרות "הקלות" (הנושאים "הגדולים", "הנפוחים") זוכות לטיפול פרודי, אלא גם אלה שתקפו את הנושאים ה"גדולים" - למשל בודלר. לוטראמון דוחף "עד הסוף" את מה שמשוררים רומנטיים או גותיים הפכו לקלישאה. הוא עושה זאת, מראה קלאסו, בעיקר על ידי פרטנות מדוקדקת של הזוועה. לא הכללות כמו "נורא" או "מזעזע" אלא תיאור מושהה, דקדקני ו"קליני" של הזוועות (הקוראים מוזמנים לעיין בתרגומה של אילנה המרמן ליצירה זו).

ועוד קצת:
http://www.amalnet.k12.il/sites/art/show_item.asp?item=arti0449&type=creation