cantankerous

...
מתעוררת שטופת זיעה, פוקחת עיניים לתוך הכרית, מנסה לזכור, להבין, היה לך קר, הרגשת חולשה פתאומית שנכנסת למיטה בבגדייך והתכסית לך בפוך ורעדת והז?ית הזיה וחצי אולי שתיים עד שנרדמת וישנת שינה עמוקה או טרופה או גם וגם ונעשה לך חם, כל כך חם שהשפרצת את עצמך בשינה והתעוררת, התעוררת או רק שנדמה לך שהתעוררת, כי זו לא ממש ערות אבל כבר לא שינה, כתפיך רטובות, צווארך רטוב, העורף רטוב וסבך שיערך מתקשה סביבו, מחלפות שיער רטובות נדבקו לפנייך, למצחך, ללחייך, שורשי השיער הרטובים, גולגולתך המזיעה, שופעת עוד ועוד, ואת מסיטה, מסירה מן הלחי, סורקת באצבעותיך את שיפעת השיער הסבוך, מן הרטוב אל היבש, מן הקרקפת הלאה אל החוץ, היכן שהקשרים מסתבכים לדרדלוקס, לראסטות של תקווה, מסתכסכים זה בזה, מתישים אותך, כי חם חם, אולי זה האקמול שלקחת שהוציא לך את המיץ, אולי זה הגל התרומם, התרומם, התחמם, התנפץ עליך, ועכשיו בוער, בוער, בוער, שתלשת הכול מעל עצמך, שמרטת את כל בגדייך מגופך והעפת אותם לחושך לאי שם, שנשארת עירומה מתחת לפוך ובכל זאת חם, חם, בוער, שאת מסלקת בבעיטה את השמיכה ואז מצטננת, מצטמררת, מתקררת, ומושכת אליך שוב להתכסות, אבל השמיכה כבר מעוותת מחבטות, מבעיטות, מגלגוליך, שרובה נגרף לגושים תמוהים המסתתרים בפינות למרגלותיך, ואת מוצאת עצמך מתכסה בבדל ציפה מדולדלת, ריקה, ריקנית, כמו קרום חלב נ?ג?ר?ש, נקרש, המפריד בין התוך הלוהט וחשכת הליל הקר, הנה הכרית, הלוהטת, שאת הופכת בה שוב ושוב למצוא בה נקודת קרירות חלקה שתפיס את דעתך, והיכן הכריות האחרות שנפוצו לכל עבר, הנה עוד אחת, מצ'וקמקת, תפוחה, זנוחה, קרובה או אולי רחוקה כמטחווי יד, אבל אין לך כוח אליה, היא חמה, רכה, טובענית, תובענית, שאת חוזרת לקודמתה ומעצבת אותה לרצונותיך, ויבש לך בפה אז את מגששת בידך אל המדף שליד המיטה, אל הספל הקר, אולי נשארה בו איזו לגימת תה חמוצה, ושם, שארית ביב של נוזלים לא ברורים, פרוסת לימון רטוב, כמעט רקוב, ששחה בספל רוב היום, מקבל על עצמו עוד שכבה של משקע הדבש ופירורים, ואת מעווה את פיך, את פנייך, שהכול בתוכך נעשה כה חמוץ או מתוק או מר ותפל סימולטנית, שעושה לך רע, לא נורא, העיקר שרטוב לך בפה היבש אבל זה לא לרוויה, רק להרטיב, לגרות את הרוק שלך, לרצות לחפש את המים, אבל שכחת אותם, אין מים ליד המיטה. הם רחוק, כה רחוק, עומדת לה שישית בקבוקים במארז קשיח, בחוץ לארץ שבמרפסת הכביסה, אפילו לא במטבח, ואת חייבת מים, ואת חייבת עוד תה, תה חם, תה לגרון הבוער, משהו שיצליח לחדור, להמס את מה שזה לא יהיה שם שסגר לך את הצנרת, ורק תה יעזור, תה חם שאת מפנטזת עליו, כאילו זה הדבר הכי מורכב ומסובך בעולם, הכי פשוט, כי מה כבר ביקשת, שמישהו ימלא את התרמוס שבטח מתחבא מתחת לכיור, שיביאו לך מרק עוף זך של אימא? אבל אין על מי לסמוך וגם החתולה שלך הבוגדנית פרשה מן המהומה ועברה לישון בסלון, אחרי יומיים שלושה כבר הבנת שהיא לא תעזור לך, לא עם המרק, גם לא עם התה, והחבר שהתקשר אחר הצהרים ואמר לא מתאים לי להידבק, אני טס לרומא עוד שבועיים, שצחקת על עצמך ואמרת לו אני טסה לציריך דרך רומא עוד שעה, ובאמת עצמך את העיניים ונסעת, אולי לציריך, אולי לרומא, אולי לצד השני של תל אביב, עובדה שנסעת כי קמת ויש לך מין בחילה, ואז את מגלה שאת גם צריכה להשתין, חייבת פיפי, אבל מתאפקת כי את עירומה וקר לך לצאת למסע הזה עד לשירותים החשוכים, אבל חייבת, זה לא יעבור מעצמו, וצריך להתלבש חיש, לזרוק על עצמך חלוק ולגלות שאת לובשת אותו הפוך, היכן הזרוע שלך והיכן השרוול, קיבינימט, תעזבי את הכפתורים ת'זבי כבר, נחזיק את השוליים ביד, ולמשש בכפות רגלייך אחר נעלי הבית המפלצתיות, ימין לשמאל ושמאל לימין, לדחוף אותן כנגד הרצפה הקרה, עקבים בחוץ, בינתיים, ולהספיק לדשדש בזמן את המסדרון הקצר, להתיישב על האסלה ואז להריח את ריח האנטיביוטיקה עולה מן השתן שלך ומתנדף בחשיכה. ועכשיו כבר יותר קל, לדשדש חזרה דרך המטבח ולשים מים לתה, ללטף את הקומקום החשמלי, זה במקום חום אנושי, במקום חיבוק, ועכשיו תוכלי לזחול חזרה למיטה עם התה שלך שיהיה חם מדי ואחר כך קר מדי, ותקראי מאמרים על אומנות ותתפעלי שוב מצלילות האור של וורמיר ותדמייני את הציורים שאת זוכרת, ותסמני לך לחפש אותם שוב באינטרנט כשתרגישי טוב יותר, כי ספרי האומנות שלך מאופסנים בקצה השני של הארץ, ותקראי על ההתבוננות, ותבהי שעה קלה בקיר הירוק או בקיר האפור ותצטערי על מוות חסר תוחלת, וכך תמשיכי אולי רק עוד כמה עמודים עד שתתעייפי, עד שיעצמו לך העיניים, ולא יהיה לך כוח לכבות את האור, ותירדמי באור עד שתקומי לכבות ולא תזכרי שזה מה שעשית, אולי כבר יבוא השחר, אולי ירד החום.
החום עלה, החום ירד, יהי שם החום מבורך.

...בפוסט הקודם העירה לי קוויני שזה נכון ועצוב.

"מערכת יחסים" זה בטוח יותר מ"לאבד את עצמך באהבה".
כן, זה נכון. כן, זה עצוב.

אבל האם המשא-ומתן, החוזה-הבטוח-לאהוב בתנאים כך-וכך עצוב פחות מלאבד את עצמך באהבה? לאבד עצמך, עצמיותך, נפשך, כוליותך, כל-כולך? לאבד במובן של "לאבד עצמך לדעת"? להתאבד?
אולי זה עצב מסוג אחר.

הראשון מאופק, מלנכולי ומיואש, השני טוטאלי, טראגי, מבועת.

_ _ _

מה זה "הזעם"? ספר, ואפילו לא ספר דגול. סתם ספר "מילוי" לשלב של החום והדלקת בגרון, כיוון שאינני יכולה להתרכז במשהו משמעותי יותר (כמו הכד מטנסי/ מאיר אגסי ז"ל. מבורך! אבל עליו אולי בפעם האחרת, אני צולחת את הפרק הראשון).

"הזעם" הוא ספר על חיי נישואין קצרים ועל אהבה שמתה. בני הזוג מרגיזים אותך לסירוגין, פעם הוא פעם היא, ומתוך הזדהות את צועקת עליהם "עשה כך, אידיוט, זה בידיים שלך!" או "אוי, לא, טיפשה! טיפשה! איך אישה כל כך חכמה יכולה להיות כה אטומה, מפגרת!", ואת מבינה את התפוררות מערכת היחסים שלהם מבפנים, שלב שלב, פירור-פירור. בסך הכל מבחינתי הציון לא יותר מרבע לשמונה. סה טו. מלבד מה שצוטט אין לי המלצה מיוחדת.

_ _ _

זו הביקורת שלי, ההתייחסות האישית, האינטימית שלי לחווית קריאה. הרגשתי שאם לא אשמור את הציטוט יאבד הספר ויום אחד לא אזכור דבר ממנו. אפילו לא את שם המחברת, פרננדה, ברננדה, משהו כזה. אולי רק את הגופן האדום על הכריכה.

כמעט מכל ספר, ואפילו מן הגרועים שבהם (אני ביבליופילית-אומניבורית), אני סוחטת דבר מה לעצמי, איזה תגמול פיצפון, פיצוי על בזבוז הזמן וסתימת הזיכרון בזוטות. תמיד יש לי איזה משפט שאני יכולה לסמן, לזכור לפרק זמן קצר, לוקחת איתי איזה ציטוט או דימוי, בדל זיכרון שישאר אחרי שאשכח הכל (וזה קורה מהר. האמנזיה מגינה עלי).



נראה לי שאשוב להערה זו בציטוטים ובביקורות הבאות.

ציטוט:

"כולנו נטשנו את האהבה ועברנו ל"מערכות יחסים". וההבדל בין אהבה ל"מערכת יחסים" אינו סמנטי בלבד. הוא רדיקלי. לתוך האהבה אתה יוצק את עצמך ללא גבולות וללא תנאים, כמו שיטפון של פגיעות והקרבה. האהבה עזה כמוות ונוראה כמו צבא נושא דגלים. חדלו מכל שליטה, אוי הבאים בי.

"מערכת יחסים", לעומת זאת, היא הסדר חוזי הכפוף למשא ומתן ותלוי בשביעות רצונם של שני הצדדים. למלון יש "מערכת יחסים" עם פועלי הניקיון, לקבלן יש "מערכת יחסים" עם מניח הרעפים, אך ברגע שהזין נכנס ל"מערכת יחסים" עם הכוס, האהבה מתעופפת לה מהחלון.

והתוצאה היא חשבונאות אין-סופית: אם הוא מסתדר עם החברות שלך, עד כמה הסקס מוצלח, אם הוא מדבר על הרגשות שלו. המיניות כבר לא קיימת בכל מבט, בכל חיוך, בכל נענוע של האצבע, בכל מריבה. המיניות הופכת להסכם רב-צדדי: אני אזדיין איתך אם תשטוף את הכלים. לחוזה נוסף סעיף: צריך "לעבוד עליו".

כולנו יודעים לעבוד או לשמור על כושר, אך איש כבר אינו יודע לאבד את עצמו באהבה."


(הזעם / פרננדה אברשטאט)

...
האקס הכי מיתולוגי שלי שלח לי פואמה יפה שכתב בליל סערה.


The pirates and the gods


Long time ago in days of Yore
The pirates and the gods joined together for war,
The pirates said "God see that distant horizon,
Grasp it bring it closer
Let bygone be bygone."
The Gods heard and saw,
As the storm grew stronger,
The pirates held fast,
For that distant yonder,


Now as the storm grew foul,
It was the pirates dread,
They would sink to their grave,
To that old sea bed,
Or be tossed in the swell,
With hells contrive,
The terror of sharks,
And be eaten alive,
Then the pirates' man stepped forward,
A big old fellow named Jack,
"A fights a fight" he bellowed,
"And I'll never turn my back,

With a cutlass at his side,
And a patch across his eye,
He looked towards his mates on board,
And they cheered to Jack "Aye aye".

In one hand he held a map,
Clenched tightly in his fist,
And he looked above for the Gods,
Through the spray and through the mist,
Now Jack was prone to temper,
With or with out a drink,
And he cast that parchment down,
As his temper hit the brink,
His eyes searched the heavens,
His ship was tossed around,
He saw the clouds quicken pace,
But the Gods could not be found,
"I damn you" he cursed from the top of his voice,
"We came together for this war,
Now you leave me with no choice,
There's a soul out there that's lost,
Near damned with tormenting,
Devils taunt his every turn,
Day and night they are unrelenting,
Would ya leave me here to drown
Amidst these boiling waves,
Or would ya quell this storm,
And set a course, so we'll all see better days?"

And with that the gods came down,
And whispered in his ear,
"I am God and I will guide you,
And this storm is gone the morrow,
But I beg you son as a father to his child,
Let beauty have its sorrow."

Brave Jack was not done yet,
As he stood upon his prow,
He took a stance and raised his arms,
The time to act was now,
With a voice as deep as thunder,
That made the gods turns back,
And a face so mad and raging, he went on the attack,
"I'll free that soul whose scream is heard,
When carried on the wind,
Who's only crime, as is Gods, but not mine,
Was never to have sinned"
His arms were raised and from his fingertips came,
A mixture of blood and lightening,
And it hit that scroll with a mighty blast,
That scroll that lay before him,
Now that scroll was rolled,
But when the lightening hit,
It slowly began to open,
With a life of its own Jack looked on,
Perplexed and a little uncertain,
When the map was opened up,
There could be no surprise,
Of the shock, the fear, the horror, that was in jacks eyes,

"Were for it now" Jack cried to the Gods
"Or is what I see merely fable"
The map contained the universe,
And it lay upon Jack's table,

Voices from that deepest map,
Sang softly to there savior,
"Hail to brave pirate Jack,
And hail to the creator"
Then turned those gentle voices,
From the stars and constellations,
Into hissing and baleful tones,
Screaming for Jacks annihilation,
"You jack will be ourssssssss" they hissed,
Like vipers in a den,
And with his eyes transfixed,
The beauty and the danger,
Began to beckon him,
With a lurch and a scowl and hypnotized,
Jack dived into the maps night sky,
A maniac's smile crossed Jack's craggy face,
And a twinkle was in his eye,
A glance back and he was gone,
Howling like a banshee,
He crossed in to the world of dreams,
And on to endless bounty.

The stars in the map all glittered and
Shimmered,
And with childlike voices of glee,
Laughed out loud and taunted,
"That's the last of Jack you'll see."

And the gods looked on from heaven,
Yet not with dismay,
The stars in the map did not know,
The pirates and the gods had planned it this way.

For that was not the end of pirate jack,
As many will testify,
We've all seen Jack's pirate ship,
Glittering like diamonds in the night sky,
With jack at the helm, he'll sing his pirate song,
Of days to come and days long gone,
Of pirate thieves on midnight tides,
Of dusky maidens with emerald eyes,
Of buried treasure on secret isles,
Of toothless grins and gold tooth smiles,
With campfires, music and dancing
In hidden coves,
Under starry moonlit sky's
For he saves lost souls, Old pirate Jack
And helps them on their way,
With a yo ho ho and a bottle of rum,
Across the milky way.

אני מרגישה מלוכלכת ואיש הרוח אומר לי לא להתקלח
ושהוא רוצה לזיין אותי ככה, עם המחזור והזיעה.
איש הרוח הוא בעל גוף.
חוץ מן המשקפים לא הייתי משערת שהוא משהו בכלל,
הוא יכול להיות כל דבר. הוא כנראה הרבה דברים שונים.
אני פורשת מגבת כהה על המיטה, נגד כתמים.

כל כך פשוט איתו, שאני שוכחת מכל הרוח הזאת.
בחצי-חושך אנחנו מסתכלים במראה הגדולה ורואים שני גופים,
צללית אחת כהה ואחת בהירה. אין טיפת רוח.

השוטר המושחת אומר לי להגיד תזיין אותי בדוגי.
אני לא אומרת.
סטירה.
תזיין אותי.
איך?
בדוגי.
השוטר, שאיננו באמת שוטר, אומר:
אם תגידי את זה עוד פעם אחת תקבלי סטירה.
אני לא אומרת.
סטירה.
לא אמרת אבל חשבת את זה.
מה זה? משטרת המחשבות?

איש-הספר גוהר מעלי, אומר לי תגידי שאת אוהבת אותי.
שותקת. קשה לי לשקר.
על פניו אני רואה שהוא צריך לשמוע את זה.
שנינו יודעים שזה משחק.
אני אוהבת אותך, מצייתת,
אבל חייבת לתקן,
מחבקת אותו חזק עם כל הגפיים,
לוחשת לאוזנו הפעוטה, המושלמת,
אני רוצה לאהוב אותך.
(יחי ההבדל הקטן).
הוא מתרגש
וגומר.

הפוסטים מן החודשים האחרונים הועברו לטיוטה.
עם הקוראים הקבועים הסליחה.



להתראות.

...
זה התחיל רע, בחלופת מכתבים נבזיים ואיומים עם אחד השכנים מלמטה. הוא טען שהמים מן הגג שלי מגיעים הישר אליו, שתי קומות מתחת. אבל זה לא היה המרזב שלי שדלף. מי הוא בכלל, לא ידעתי. היה לי רק את שמו. לא הצלחתי לחבר את השם לאחד מפרצופי חדר המדרגות. אז נכנסתי בו, באבי-אביו, ובאם-אימו. מילולית כמובן, ובכתב, ובשפה משפטית שמרתיחה את הדם. תסמכו על הזאבה. עצבנתי אותו להפליא והוא השיב ברהיטות ובנחישות, אך גם באגרסיביות. בפעם הבאה כשנזלו המים הגיח ברוח פורענות. רק אז התברר לי שזהו השכן החסון להפליא, שרירן גלוח ראש ואימתני, מישהו שלא הייתם רוצים להיתקל בו בסמטה חשוכה. הוכחתי לו שטעות בידו, ומרזבי תקין, ואיך אמרו פעם, זב"שו. ימים עברו, חורף סוער חלף, וגם המרזב שלי נתלש ברוחות הים העזות. עם בוא הקיץ עת שטפתי את הגג, שוב ריססתי לו את הבית במים למכביר. הוא חיש בא, מצלצל איומות בדלת. פתחתי, לבושה כמעט בכלום, וריככתי את ההתלהמות בטרם פרוץ. סוכם שאודיע לו טלפונית מתי אני שוטפת, שיסגור את החלונות. ושלא אשתמש בסבון, למען בריאות עציציו. יושרו ההדורים. הוא אמר: אני אוהב את הגישה שלך. נפרדנו בהבנה, וקצת נדלקתי עליו, בגלל הנוכחות, השרירים, עיני הקרח, והקול הנמוך מים המלח.
כעת, לקראת החורף, הוא הביא לי צינור, לא סתם צינור, וואחד פאלוס ארוך עם קוטר של חדק, והשאיר לי עם פתק שאם אתקשה להרכיבו הוא יעזור לי. מכיוון שבזמן האחרון אני כמעט לא בת"א, שמתי אותו בצד. הבוקר, כהכנות לנסיעתי, השקתי את העציצים יתר על המידה, שלחות האדמה תחזיק כמה שיותר זמן. הפסיפלורה זלגה אליו. שוב הוא חיש קל במדרגות, צלצול לא מרפה בפעמון הדלת. פתחתי, לבושה רק בלונגי כרוך רופפות, כהרגלי בבית, והוא בתחתוני בוקסר בלבד, ויחף. שעיר מדי לטעמי, אבל על השרירים הללו זה נראה גברי, ולא בלתי מושך. שוב בא קצת כועס, הן השאיר לי צינור, הלא הציע להתקין, ולמה ככה בלי התראה, שוב נוזלים המים? ואני מנטרלת כעסו מיידית, מכה על הברזל בעודו חם ואומרת: בוא נגמור עם זה, נתקין אותו עכשיו. צריך זה וצריך זה, הוא אומר, אבל יש לי כל מה שצריך. חיש חורר הוא את הקצה, אני ליפפתי חוט ברזל, הוא תוקע המסמר, ואני חותכת עם הקאטר. עבודת צוות של שני אנשים העומדים בחוץ על הגג מול הים, ולא לובשים כמעט כלום. הוא עובד ואני מסתכלת לו על הצינור... איך שבא לי עליו, שאני כמעט שוכחת שהוא לא פנוי. (אבל זוכרת! ומחזיקה את עצמי!) והוא אומר "זה ההבדל בין גבר חזק לאישה חלשה", ומשחיל בעדינות את הצינור המחליק על פני המרזב, זקור קדימה, בתנועה מדוייקת, ביד יציבה. אני פולטת אנחת רווחה.
"תודה!", "תודה גם לך", אנחנו נפרדים בדלת, רק עיניים, בלי מגע. ואז מתיישבת לכתוב עליו ופטמותי סומרות. איזה פיספוס, יא אהבלה. לעצמי אומרת: תמיד כשממש בא לך על מישהו את נעשית משותקת, כארנבת-לילה לכודה בסנוורי פנס. כן עצמי עונה לי: "מזלך!"


חרמנית, לכי לארוז!
טוב, הלכתי.

...
שובו של נער הזהב

פתאום הוא צץ אחרי חודשים ארוכים. כן, אותן גומות החן, אותה חזות של טייס קרב, אותה בלורית זהובה, אותן שיניים נוצצות. נער הזהב, כוכב הפוסטרים של התק"מ שב מן המושב, אי-שם. הגולש-הלוחש. פינטז עלי, כך הוא אומר. ולא פעם. "מאיפה צצת, חצוף!" אני כועסת. "נעלמת באופן מחפיר!" ואז מתרככת. הלא בגללי הולך זקור לעבודה. טוב, תבוא. אני מתרצה. ואפילו קצת מתעוררת מינית, בכל זאת חזה גברי שרירי, בכל זאת זין מפואר. בכל זאת גומות חן של כוכב הוליוודי. ואז בת"א הוא שולח הודעה: מסיים פגישה עוד חצי שעה. "את בבית?" ואני לא אומרת לו: לך תזדיין. אלא: בוא תזיין. אבל מה, כרגיל: זה רק ספורט! או במקרה שלו: זה רק סקס! "את יודעת שאני לא בעניין של זוגיות", הוא אומר כאילו זה סוכם ביננו, סוכם ונחתם בנוכחות שני עדים. ושוב מציע לי יזיזות. "אני לא אוהב להחליף מאהבות. אני רוצה מישהי קבועה, שטוב לי ונוח לי איתה. אבל בלי ציפיות". ואני חושבת: כן, נוח לו איתי. אני יודעת לעשות לו טוב. יופי. פחחח. כן, תארזי את הציפיות שלך ותדחפי אותן לארגז של הנדוניה. הארגז ההוא, בבוידם, הנדוניה שאין לך אפילו למי להוריש. זה בסדר, אני אומרת, מנסה לשכנע את עצמי: גם לי אין זמן לזוגיות עכשיו, עם העסק החדש והנסיעות המתישות. אין לי זמן לכלום. בטח לא להיות יצירתית ביחסים עם מישהו. אולי יתאים שיבוא יזיין וילך. "אני בתל אביב כל שבוע", הוא מפריח הבטחות שאין בהן חפץ. שיט, שכחתי, עוד ססססאמנכל שיווק אחד ואבדנו, "אז תעברי דרכי בדרך צפונה", הוא אומר. "אני אקפיץ אותך אחר-כך". תקפיץ אותי? תקפוץ לי. קשה לי להגיד לו כן. קשה לי להגיד לו לא. הגוף בוגד, אומר: אני רוצה אותו, אני רוצה את זה, הלב אומר: עזבי! זה לא מי שאת מחפשת, די לחיפצון! הראש אומר: עזבי שטויות, זה היה אתמול, והיום זה היום. אז למה את בכלל מתלבטת. יש לך טונה סידורים היום. סגרי את הכלוב, הוציאי את מברשת השיניים הנמצצת בפה, וצאי לדרך.

הראש צודק. מייד יוצאת!





זאבה אפורה: בקרוב המותג.

...
תותב נולד: עונה 1


הכל באשמת המלט!
אמרתי לו שלא כל כך בא לי, אבל הוא הצליח לשכנע אותי שהכל עליו. בהשראת "איש הקוביה" (לוק ריינהארט. ספר מסוכן) זרקתי מטבע, יצא פאלי. נו, שויין. שיהיה. בתנאי שאני לא ממש מארחת (שם המטבח, תשרתו את עצמכם). אני תפקידי לנגב את... הרצפה, קרי לספק את המיקום ואת הקופירייטינג לשם הכה-מוצלח.
כך או כך העונה הראשונה של "תותב נולד" הסתיימה בהצלחה בחמש בבוקר, כשהצלחתי לגרש את אחרוני הקרואים (הקרועים) מן הגג. אוטוטו הגשמים והרוחות מן הים, והגג לא יהיה שמיש עד האביב. ובחורף, אללי, אוכל לארח בקושי מחצית מן החוליגנים (מתחילה הרשמה לערב קריוקי. מספר הכרטיסים מוגבל).

בסך הכל היינו 16, לא כולל 3 אורחים מן החוץ שכיבדונו בנוכחותם לחצי שעה. שוב הגג הגיע לתפוסה מלאה. תמהיל האורחים כלל פרצופים מוכרים וכמה חדשים, אפילו מאד חדשים (מודה באשמה. את אשקרה דירדרתי באופן אישי לכלוב רק לפני שבוע).

וכעת לתוצאות...
(מתח, התרגשות, תיפוף עצבני הולך ומתגבר, ווושששש.. סקאדאדם!)

במקום הראשון מכל בחינה אפשרית זכה יוזם והוגה האירוע (מתפלאים? ככה זה בתשקורת).
נימוקי השופטים: סחתיין על ההשקעה, פלייבק מקצועי, פיאה בלונד דבש וכובע מצחיה (ששכחת אצלי, מותק) קול נעים - (בחירה מעולה בשיר ו... זכר את כל המילים!) תנועות מעניינות ומעשים מגונים במיקרו-דילדופון.

במקום השני זכה הצמד המלכותי והקיים בדואט נפלא "שיר ערש" / אלתרמן וארגוב.
נימוקי השופטים: שילוב קולות מדהים שסחף תשואות ("שיכבו את הפנס!") אם כי הזמרת עמדה קפואה ושלובת ידיים בסגנון עדות יום הזיכרון. בפעם הבאה קצת תנועה, חומד, ותגיעו למקום הראשון.

במקום השלישי בוגי עם "השמלה הסגולה" והקטע של אפרים שמיר.
נימוקי השופטים: הזמר הכניס אותנו לאווירה אינטימית בקולו המלחשש.

פרס ניחומים לבעל המבטא האמריקאי, על האלתור, העוז והגבורה.

פרסים נוספים ש(לא) חולקו:
בקטגורית "רוקדים עם תותבים" - לכלבונת "בוטן" על ביצוע מ-א-מ-ם ל"שיר לשלום".
בקטגורית המערכונים: ליצור המאוס והמפליק הגאוני שלא מפסיק לחרב לי את כל הצעצועים בבית
(די! בפעם הבאה תביא את הציוד שלך, או שתסתפק במחבת, פומפיה ומרית. שאם לא כן אצטרך להפעיל עליך את מפריד הביצים, מפצח האגוזים וכותש השום) על הקטע "הדשא של השכן ירוק יותר".
בקטגורית מסורת ישראל ותולדות האומה זכיתי אני, זאבונת אפורה
(על המחרוזת: "ישושום מדבר וציה", "אתן במדבר נטע ארז", "ימין השם עושה חיל", "כחול-ולבן זה צבע שלי", "האו-האו נגילה", ו-"שיר הפרטיזנים").
בקטגורית "יצירה מקורית" זכתה השופטת שאפתה עוגת-שוקולד.
(השופטת זוכה? אמרתי לכם, ככה זה בתשקורת)

תם הטקס.


תודה לאורחיי הנעימים, תודה שבאתם, תודה על השתיה (במיוחד על הערק. קמתי עם פיצוצון במוח) ומלאי הפחמימות (קחו יא-נבלות. ועוד אומרים לי: לא, אלינו הביתה זה לא נכנס), תודה שלא הרסתם שום דבר חשוב (חוץ מן הקרופ, ינעל-דין-ברבור-יא-חתיכת-זבל! כבר הרסת שוט זנבות וכף ספנקינג עתיקה מחו"ל, מה עשה לך הקרופ? וגם את גברת ישבן הפלדה, כן, צריכים שניים לטנגו) תודה שהתחפפתם סופסוף ונתתם לי לישון שעתיים וחצי, תודה שלא כל יום פורים.


סליחה. סליחה מכל מי שלא הוזמן. הכל באשמת הנסיך המתלבט! פיצוי הולם בסיבוב הבא (בהנחה שעוד ישארו לי חברים עד אז...)
ביננו, הארוח של הזאבה ממש לא משהו, ולא היו סקס-סמים-ורוקנרול, כך שלא הפסדתם כלום!

חג מאד שמח!

* נ.ב, אכן, רוב השמות שונו במעט, אבל אתם הלא תכירון...

למי שפספס בפורום הבליינים:

זית נחשק, קהל נכבד,
באתי, ראיתי, שרתי, הלכתי. יצאתי עם הרגשה של... היה נחמד. זהו, נחמד? רק "נחמד"? לחצו ידידים ומכרים. זה בטח לא מה שציפיתם לשמוע. האמת, קשה למתוח ביקורת על נסיון כזה. וכמו שאמר ידידי ושותפי לחוויה: nice try
ואכן, בפרפראזה על פתיחת המופע: "this is not what I expected to see"

אקדים ואומר שאני לא באה להשוות לא לרוג'ר ווטרס ולא לבוב גלדורף, ובטח לא לחוויות שטלטלוני בגיל 13-14 כשנפלתי בשבי החומה של הפינק פלויד לראשונה. אין לי דעה קדומה נגד קאברים. להפך. לא שאני בעד להעתיק. יש קאברים שאני אוהבת - תלוי אם יש בהם נופך אישי, איזה אלמנט ששונה מספיק מן המקור ואף מוסיף עליו. כדוגמא אני אוהבת לתת כמה מביצועי summertime - יצירתו הנצחית ללא עוררין של גרשווין, שלכאורה מה כבר ניתן להוסיף לה? ובכל זאת לקט מקאברים שלה שאהבתי במהלך השנים: מריה קאלאס בבצוע אופראי השונה לעין ערוך מבילי הולידי ולואיס אמרסטרונג המופלאים, ואין מה לדבר על הביצוע של ג'ניס ג'ופלין עם ג'ימי הנדריקס שנטרפים ונצרדים יחד בהופעה חיה, בקיץ האחרון שלהם... אורסולה דוז'יאק בביצוע ג'אזי, ועוד.
אז כן, אני מודה, היו לי ציפיות מן הקאבר הזה, ובלי להשוות עם המקור, הן כללו את התזמורת והמקהלה.
וכעת לניתוח - וללא הרדמה 😄

ראשית אוליב, עינגת אותי מאד. למעט זיופונצ'יק אחד צורם, אתה יודע איפה, אתה שר באמת יפה, והיה לי מחרמן לראותך במגפים המשגעות ומחליף גלימות מהממות, שהלוואי שיתנו לך אותן (ואת הכובע) להופיע בהן במועדון. אתה תמיד מקסים אותי, יש לך כריזמה, נוכחות בימתית, מה לא! אמממה... להרגשתנו היית קצת עצור ומאופק. אולי מפאת גודל האירוע, אולי בשל המכובדות התרבותית הקאמרית, יתכן שבגין הבימוי המוקפד. דווקא בגלל ההופעות הקטנות שלך עם "תולעת הפארק", בהן היתה הרגשה שאתה משוחרר יותר, ציפיתי כעת להתפרעות שתזעזע, שתוציא לנו את הקישקעס, כמו לראות אותך מפליק (רצוי לשמנה) בסשן טוב. ולא הרגשנו שנתת את המקסימום.

האובלינס היו מצויינים. כולם. במיוחד הגיטריסטים. חיפשתי קצת יותר עוצמה בתיפוף, ובניתי גם על תופי הדוד של הקאמרית שיתנו בראש, אבל ניחא. היה טוב מאד. ברכותי לכולם, במיוחד ל"זקן", גיטריסט רוק אמיתי, נותן את מה שהוא יודע (טוב, קלאסיקה שכזאת היא הא"ב של כל גיטריסט שאי פעם אחז בגרזנו, יחד עם "מדרגות לגן עדן" של לד זפלין, ובית השמש העולה של "החיות").

המקהלה לא באה מספיק לידי ביטוי בחלק הראשון, וחבל. במיוחד ציפיתי לשמוע את הנערות מצווחות בזעם "we don't need no education" ומשתוללות קצת יותר, לפחות היו עולות על הכסאות, זורקות משהו, קורעות, whatever. הרי את כל הכיתה שלי זרקו מבית הספר בכיתה ט' בגלל השיר הזה, ומחקו אותנו כליל מתולדות המוסד. בחלק השני נתנו להן קטעים פה ושם, אבל לא מספיק רמקולים והגברה, ולכן הדבר לא היה עוצמתי כפי שניתן היה. בקושי שמעו אותן.

התזמורת - כנ"ל. כמעט לא באה לידי ביטוי בחלק הראשון. בתחילת החלק השני היה שיפור ניכר ואפשר היה לשמוע לרגעים ספורים איך זה היה אמור להיות, לו היו סוחטים את המקסימום מן העיבוד והתזמור.

לגבי שאר המשתתפים:
באמא'שלי, "אמא שלך" נעמדה עם התינוק בול מאחוריך, ואנו, יושבי הגוש המרכזי (שורה 7 המכובדת), לא ראינו אותה בכלל. היה מוטב לו היתה זזה במהלך השיר קצת ימינה וקצת שמאלה בכדי שכל הקהל יהנה מן הקלאפטע הזקנה.
בקשר לנשים ה"רעות", תביא אותן למועדון, נראה להן מה זה dirty woman
להקת הרקדנים - חוץ מחוסר אחידות בתנועות וכוריאוגרפיה בנאלית, ההומואים הקטנים ניסו כמיטב יכולתם להראות קשוחים, אבל יצאו עם פוזה יותר מדי אנאלית...

אפקטים:
וירה לין - שקופית ההסבר כנראה היתה לעזר, סופסוף אלפי אנשים שזמזמו את השיר קרוב ל-30 שנה יודעים מי היתה וירה לין (אגב, בקוקנית זה נייר גלגול. מי שמבין איך הסלנג הקוקני עובד יודע למה : -) אבל היתה לנו בעיה עם שילוב "ושבו בנים לגבולם" ושקופיות החטופים.
אומברטו אקו הגדול מסביר במאמר על הקיטש את שני השלבים של התופעה. בתחילה אתה מתרגש באופן לא מודע ובלתי אמצעי. נניח למראה תמונה של ילד בוכה. כי מי לב אבן לו ולא יכמר לבבו נוכח פני הסבל? בשלב השני אתה נהנה מלהתרגש, ואומר לעצמך: "אוחחח... זה מרגששש!!! כמה כייף להתרגש מן הילד הבוכה / בנינו החטופים. זה מזכך אותי וגורם לי להרגיש טוב ורחום ואנושי". במחילה מאומברטו היקר, אמשיך את הקו המתבקש ואוסיף את שתי המדרגות הבאות (בכיוון המרתף כמובן) : "כולנו מתרגשים ולכן זה בטח מאד מרגש. הי, זה כשכולם מתרגשים זה אפילו עוד יותר מרגש! הו, כמה כייף להתרגש עם כו-לם!" - עיין ערך ילדי הנרות.
והמדרגה האחרונה והאיומה מכל, היא זו שבה אתה חש שהנה עשית משהו מועיל בהתרגשותך. התרגשת = יצאת פטור. ולא כך הוא. אתה רוצה לעשות משהו בעניין החטופים? - צא ופעל בנידון. אל תשב כמו איזו נקניקיה בקונצרט ותחשוב שבאנחת ההזדהות שנפחת עם עוד 2000 איש יצאת ידי חובה.
מה שלא אהבנו הוא את העובדה שהכריחו אותנו להתרגש. זה קיטש בהתגלמותו, וחבל שנושא כה חשוב וכאוב הופך לקיטש. באותה מידה כשפינק הפך לפאשיסט וצעק "and this one is a Jew" כבוד הויג'יי יכול היה להקרין תמונה מאושביץ. או לפחות את הילד המפורסם מן הגטו, הנושא ידיו למעלה בבעתה.
הטקסטים והדימויים מדברים בעד עצמם. אל תאכילו אותנו במצקת, זה קורע לנו את הפה.

הסיום היה חסר קתרזיס. בסרט ובמופע על חומת ברלין היה אפקט של שבירת החומה. ואילו כאן אוליב זעק "הפילו את החומה" ו...זהו. כלום לא קרה. פתאום אורות, וכבר משתחווים, ויאללה קישטא הביתה.

לסיום: נהניתי, אבל בעירבון מאד מוגבל. נהניתי מאוליב, אבל עוד יותר כייף לי למזמז אותו במועדון (עכשיו כבר לא תיתן לי, הא?) נהניתי מאד ללכת עם ידידי המלומד, מחברתו הנעימה ומן הלילה שהלך והתארך לאחר המופע (אבל זה לא קשור).
ודווקא משום שבתוקף עבודתי שלחתי לשם אלפי אנשים (מי שמכיר את פרנסתי יודע), אני חשה חובה להעביר לפחות לכם פה ביקורת צנועה זו. בלי חרטות ובלי חארטות.

חולה עליך אוליב, ותוהה, גבר יפה, סקסי ומוכשר שכמוך, עכשיו לאחר שיא שכזה - what's next