cantankerous

אני מרגישה מלוכלכת ואיש הרוח אומר לי לא להתקלח
ושהוא רוצה לזיין אותי ככה, עם המחזור והזיעה.
איש הרוח הוא בעל גוף.
חוץ מן המשקפים לא הייתי משערת שהוא משהו בכלל,
הוא יכול להיות כל דבר. הוא כנראה הרבה דברים שונים.
אני פורשת מגבת כהה על המיטה, נגד כתמים.

כל כך פשוט איתו, שאני שוכחת מכל הרוח הזאת.
בחצי-חושך אנחנו מסתכלים במראה הגדולה ורואים שני גופים,
צללית אחת כהה ואחת בהירה. אין טיפת רוח.

השוטר המושחת אומר לי להגיד תזיין אותי בדוגי.
אני לא אומרת.
סטירה.
תזיין אותי.
איך?
בדוגי.
השוטר, שאיננו באמת שוטר, אומר:
אם תגידי את זה עוד פעם אחת תקבלי סטירה.
אני לא אומרת.
סטירה.
לא אמרת אבל חשבת את זה.
מה זה? משטרת המחשבות?

איש-הספר גוהר מעלי, אומר לי תגידי שאת אוהבת אותי.
שותקת. קשה לי לשקר.
על פניו אני רואה שהוא צריך לשמוע את זה.
שנינו יודעים שזה משחק.
אני אוהבת אותך, מצייתת,
אבל חייבת לתקן,
מחבקת אותו חזק עם כל הגפיים,
לוחשת לאוזנו הפעוטה, המושלמת,
אני רוצה לאהוב אותך.
(יחי ההבדל הקטן).
הוא מתרגש
וגומר.