cantankerous

ב. (טוב, גמזה להמלט. חוב!)
באמצע הצהרים איש דק וגבוה הולך לפני ברחוב. הוא מושך את תשומת ליבי, אני פוסעת מאחוריו ובוחנת: חולצה דקה, שחורה, מתנפנפת, מכנסי חצי שלושתרבעי, תיק תלוי במלוכסן מן הכתף, שקית ZARA ביד הימנית. מנגד עומדות לחלוף שתי בנות. שחמחמות, לבושות לבן. מצחקקות, מתקשקשות בעליצות. תוך כדי הליכה, מבלי להאט אפילו, שלח הבחור את ידו הימנית והלם בשקית הקניות בראש של הנערה הקרובה אליו. טראח. מכה לפנים. וממשיך ללכת. הבחורה הרימה את אגרופה, מנסה להגן על ראשה מאוחר מדי, אולי להחזיר, אינסטינקטיבית, אך הלמה באוויר, בחלל הריק. זרקה קללה טפשית, חסרת פרופורציה, עלובה. במקום בו אך לפני שבריר שנייה התרחש המעשה הטפשי, המוזר, חסר הפשר, בנות הולכות בכייף, בן-יהודה יום שישי, שמש נעימה, מצברוח טוב, ופתאום: בומבה. מתלבשת לך שקית של ZARZ על הראש. (מעניין מה היה בה? חולצה? או שמא נעליים?) ובעוד הבנות מסתכלות זו על זו בארשת what the fuck מתבהר לי בהרף שאין אינן מכירות אותו, שלא היתה לו שום סיבה להתנהג כך, שהדבר מופרך לחלוטין. אלא אם כן הוא חשב שהן מסתכלות עליו ומצחקקות בעטיו. פרנואיד? קוקסינל רגיש? שפתיהן נעות ביתר מהירות, אך גם הם אינן עוצרות הליכתן, אולי מאיטות לחצי דקה, לא רודפות אחריו חלילה, דורשות הסבר ונקם, אלא ממשיכות לפסוע כביכול לא היתה כל הפרעה להתקדמותן, הרחוב מושך הלאה והן איתו משתרכות, תוך שהן מתבוננות מפעם לפעם אחורה, לראות האם ישאיר הצעיר רמז בגבו, בתנועת ידיו, שיסביר האם היתה כאן תאונה, או שאולי לא היה מודע לכך, שלושתינו מסתכלות בו, והוא - כה שקוע בעצמו. אך לא, הולך זקוף, מהיר אך במתינות, וללא נפנופי ידיים. המשכתי אף אני ללכת במורד הרחוב, וכאשר חלפתי על פניהן נעצתי בהן מבט משתף פעולה, המשדר "אני לא מאמינה!", אולי אמרתי "מה זה היה?" והן במשיכת כתף זוגית אמרו "את ראית את זה?" כאילו עדותי בלבד יכולה להצילן מן האפשרות שכל זה לא היה אלא מקסם תעתועים, מי יאמין. בחרתי לשמור מרחק מן הבחור, ובעוד אנו מתקדמים באותו כיוון הגדלתי את הפער. אם יסתובב וילכוד את מבטי המאשים, אביע לו בהתרסה: ראיתי אותך. ראיתי בטירופך. אני נועצת עיניים בעורף המטורף ומתפללת שלא יסתובב. או שכן. המשכתי להתבונן בו, בקו שערו המסופר ישר באורך הכתף, בנעלי הספורט שלרגליו, בשקית ה- ZARA האופנתית, עם ידיות החבל, בצעדו הקליל, בחוסר המאמץ שבא הוא נושא את אישיותו המשובשת, בדמותו ההולכת ומתרחקת בפינת הרחוב.

לכבוד חג השבועות
(שחזור הסטורי)

(סליחה)

"אני רוצה להקריא לך משהו", הקדמתי.
אותו ערב לא היו צפויים יחסי מין. קבלתי, וזה שימח את שנינו שלא נביא איזה ממזרון לעולם. אתה נרגעת מן הפחד העמום הזה המלווה אותך כל החודש, ואני שמחתי שלא חרבנתי לי את החיים באבחה אחת, אבל גם הייתי עצובה כמו בכל פעם שקבלתי בשנה האחרונה. לך עוד מעט שלושה ילדים, ואנכי ערירית כרחל ולאה (המשוררו?ת , לא האמהות). וכאב לי פה ופה ופה, ונול לי וגם לא היה לי זמן, הייתי צריכה לצאת ממש עוד מעט.
"אז תשכב בשקט ותקשיב לי".
גופך הארכני היה שרוע על הספה, נשען על הכרית, מחייך "טוב, נשמע" ושואל "זה משהו סקסי?"
מאד. אני חושבת.
סיפור אהבה.
שכבתי על בטני בין רגליך ופתחתי את ספר התנ"ך.
"עכשיו, כשמדורו?ת ל"ג בעומר מאחורינו, אני רוצה להקריא לך סיפור אהבה משגע לחג השבועות - את מגילת רו?ת . (נהוג לקרוא אותה בליל החג)".
"???"

רו?ת תרמה לנו לא רק את נינה?: דוד המלך, אלא גם מטבעות לשון כמו "א?ל-א?ש??ר ת??ל?כ?י א?ל?ך?, ו?ב?א?ש??ר ת??ל?ינ?י א?ל?ין", ו"כ??י ה?מ??ו?ת י?פ?ר?יד ב??ינ?י ו?ב?ינ?ך?".
"מה?", הוא שואל, "את כל הספר?"
"כל המגילה היא רק 4 פרקים, ואדלג על הקטעים המשעממים, מבטיחה".
"אז מה? שיעור בתנ"ך?"
"יש לך בעיות עם זה? כי הדלת פתוחה...."
אז הרי לפניכם ערב רומנטי (אולי מעט מייגע, למשתעממים על נקלה – דלגו, דלגו הרחק מכאן!) בו אני המורה, מקריאה ומספרת, מפרשת ומסבירה לתלמידי "הזין" (ותתפלאו, הוא התנהג יפה ולא הפריע. אפילו לא הייתי צריכה לזרוק עליו גיר. טוב, אולי בגלל שבידי האחת אחזתי בתנ"ך ובשנייה מעכתי קלות, כרמז בלבד, את נועם אשכיו).

בפרק א' קיצרתי בעניין הגלות בש???ד?י מו?א?ב, מות א?ל?ימ?ל?ך? וב?נ?יו מ?ח?לו?ן ו?כ?ל?יו?ן, (איזה שמות הרי הגורל), ובעניין ע?ר?פ??ה, שהפנתה לנ?ע?מ?י עורף.

הרומן המדובר מתחיל בפרק ב':
אני מנסה לדמות בעיני רוחי את ב??ע?ז "א?יש? ג??ב?ו?ר ח?י?ל" וכיצד הרשים בנוכחותו את רו?ת ,שמייד תפסה על איזו צד של הפיתה מרוחה החמאה. "ו?ת??אמ?ר רו?ת ה?מ?ו?א?ב?י??ה א?ל-נ?ע?מ?י, א?ל?כ?ה-נ??א ה?ש???ד?ה ו?א?ל?ק??ט?ה ב?ש???ב??ל?ים א?ח?ר א?ש??ר א?מ?צ?א-ח?ן ב??ע?ינ?יו" כלומר שמלכתחילה מטרתה הייתה ללכת דווקא לשדהו של ב??ע?ז, למשוך את תשומת ליבו ולמצוא חן בעיניו. (תחמנית מס' 1)
ב??ע?ז כמובן מייד שם עין על האישה הנכרייה "ו?י??אמ?ר ב??ע?ז ל?נ?ע?רו? ה?נ??צ??ב ע?ל-ה?ק?ו?צ?ר?ים: ל?מ?י, ה?נ??ע?ר?ה ה?ז??את? ו?י??ע?ן ה?נ??ע?ר ה?נ??צ??ב ע?ל-ה?ק?ו?צ?ר?ים ו?י??אמ?ר: נ?ע?ר?ה מו?א?ב?י??ה ה?יא, ה?ש???ב?ה ע?ם-נ?ע?מ?י מ?ש???ד?י מו?א?ב." ב??ע?ז נדלק. הוא פונה אל הזרה ומפציר בה "א?ל-ת??ל?כ?י ל?ל?ק?ט ב??ש??ד?ה א?ח?ר", בקשה משונה מפי אדון הנחלה, מה פתאום שהוא יפציר בה. זה אמור להיות להפך.
ב??ע?ז פותח בסדרת צעדים המשייכים אליו את רו?ת'קה .
1. מבקש שלא תלקוט בשדה אחר.
2. מצרפה אל נערו?תיו. "ו?כ?ה ת?ד?ב??ק?ין ע?ם-נ?ע?ר?ת?י"
3. שומר אותה לעצמו ומזהיר אחרים שלא יתעסקו איתה "ה?לו?א צ?ו??ית?י א?ת-ה?נ??ע?ר?ים ל?ב?ל?ת??י נ?ג?ע?ך?",
4. מזמין אותה לדרינקים און-דה-האוס: "ו?צ?מ?ת (והיה אם תהיי צמאה), ו?ה?ל?כ?ת?? א?ל-ה?כ??ל?ים, ו?ש??ת?ית מ?א?ש??ר י?ש??א?בו?ן ה?נ??ע?ר?ים".

רו?תי קולטת עניין מהר: "ו?ת??פ??ל ע?ל-פ??נ?יה? ו?ת??ש??ת??חו? א?ר?צ?ה (פונה ישר לתחושת האדון שבו - ריספקט!) ו?ת??אמ?ר א?ל?יו, מ?ד?ו?ע? מ?צ?את?י ח?ן ב??ע?ינ?יך? ל?ה?כ??יר?נ?י". יפה לראות שהיא משתמשת במילים "מ?צ?את?י ח?ן ב??ע?ינ?יך?" כדי לבסס עובדה זו על ההתחלה של יחסיהם, ובאופן שהוא אינו יכול להכחיש. באותה מידה יכולה הייתה להשתמש במילים "מדוע ריחמת עלי" או "מדוע הינך כה נדיב", אך לא, למציאת-החן יש מימד רומנטי יותר מרחמים או נדיבות. כמו כן השימוש ב"ל?ה?כ??יר?נ?י" מהווה בסיס נאה להיכרו?ת הדדית. "ו?י??ע?ן ב??ע?ז, ו?י??אמ?ר ל?ה?--ה?ג??ד ה?ג??ד ל?י כ??ל א?ש??ר-ע?ש??ית... ו?ת??ע?ז?ב?י א?ב?יך? ו?א?מ??ך?, ו?א?ר?ץ מו?ל?ד?ת??ך?, ו?ת??ל?כ?י, א?ל-ע?ם א?ש??ר ל?א-י?ד?ע?ת?? ת??מו?ל ש??ל?ש?ו?ם" כלומר גם הוא כבר עשה שיעורי בית, ערך בירורים לגביה ולמד עליה כל מה שאפשר (כמו הזין שלי שקרא איזה 700 הודעות-משתמש אחורה בכדי לדעת עלי הכל עוד לפני שנפגשנו)– והוא מעריך ואולי אף מעריץ את האומץ והדבקות שלה. והיא עונה לו "א?מ?צ?א-ח?ן ב??ע?ינ?יך? א?ד?נ?י, (שוב מוודאת שמדובר בעניין שכזה ולא רק ברחמים. ושימו לב לשימוש הנפלא בתואר א?ד?נ?י) כ??י נ?ח?מ?ת??נ?י, ו?כ?י ד?ב??ר?ת??, ע?ל-ל?ב ש??פ?ח?ת?ך? (אמרת דברים שנגעו אל לבי. ואולי כאן גם נגעה בחזה שלה לשם הדגשה, אולי עד עכשיו הוא לא שם לב...); ו?א?נ?כ?י ל?א א?ה?י?ה, כ??א?ח?ת ש??פ?ח?ת?יך?" (מצד אחד כיצד פנית אלי באופן כה אישי והרי אני זרה ולא סאבית שלך, מצד שני אני מתכוונת להיות שלך, אבל חלילה לא אהיה כמו כל הסאביות האחרו?ת. עוד מעט הוא ישים לה דיסק של ברי סחרוב "את לא כמו כולן, כל כך משגעת..." והפרשנות הקלאסית אומרת שרו?ת לא הייתה שרמוטה כמו האחרו?ת, אלא צנועה. בהתכופפה לאסוף את הדגן לא התכופפה מן המותניים כך ששמלתה תטפס על התחת ותחשוף את שוקיה, אלא התכופפה מן הברכיים, כמו שלמדנו שיותר בריא, ודווקא משום שלא נחשפו שוקיה הסתקרן ב??ע?ז לראותם). ב??ע?ז ממשיך בביסוס מקומה של הנכרייה בצוות הפועלים והפועלות שלו, ל?ע?ת ה?א?כ?ל, ג??ש??י ה?ל?ם ו?א?כ?ל?ת?? מ?ן-ה?ל??ח?ם... ו?י??צ?ב??ט-ל?ה? ק?ל?י (יענו תלש במו ידיו מהבייגל-טוסט שלו והאכיל אותה) ו?ת??אכ?ל ו?ת??ש??ב??ע ו?ת??ת?ר (לא התחזרה והוכיחה שיש לה משמעת עצמית. וגם חסכונית). ומצווה עליהם ג??ם ב??ין ה?ע?מ?ר?ים ת??ל?ק??ט ו?ל?א ת?כ?ל?ימו?ה?, ?ג?ם ש??ל-ת??ש??ל?ו? ל?ה? מ?ן-ה?צ??ב?ת?ים; ו?ע?ז?ב?ת??ם ו?ל?ק??ט?ה, ו?ל?א ת?ג?ע?רו?-ב?ה?. ובקיצור, היא, הזרה, מסתובבת חופשי, עושה מה בראש שלה, לוקחת מאיפה שבא לה, ומהיכן שבדרך כלל אסור, ולאף אחד אסור לצייץ לכיוונה. להפך, הם עוד עוזרים לה לשנורר, משאירים לה בכוונה יותר, ולא ליום אחד בלבד... ע?ם-ה?נ??ע?ר?ים א?ש??ר-ל?י ת??ד?ב??ק?ין, ע?ד א?ם-כ??ל?ו א?ת כ??ל-ה?ק??צ?יר א?ש??ר-ל?י. אך הנה כמעט כ??לו?ת ק?צ?יר-ה?ש???ע?ר?ים, ו?ק?צ?יר ה?ח?ט??ים מגיע, או-טו-טו שבועות, והרומן מסרב להתפתח. מה עושים?

התפנית הדרמטית והשיא הרומנטי מתחוללים בפרק ג':
ו?ת??אמ?ר ל?ה?, נ?ע?מ?י ח?מו?ת?ה?: ב??ת??י, ה?ל?א א?ב?ק??ש?-ל?ך? מ?נו?ח? א?ש??ר י?יט?ב-ל?ך?. (האישה המבוגרת המנוסה והמתוחכמת כבר ראתה כמה דברים בחיים. לילה אחר לילה היא שומעת את הצעירה מסתובבת על משכבה חסרת מנוח, מיוחמת כארנבת השדה, ואומרת לה: תשמעי יש לי פתרון – ובחייאת זומזום הכל לטובתך): ו?ע?ת??ה, ה?ל?א ב??ע?ז מ?ד?ע?ת??נו?, א?ש??ר ה?י?ית א?ת-נ?ע?רו?תיו; ה?נ??ה-הו?א ז?ר?ה א?ת-ג??ר?ן ה?ש???ע?ר?ים--ה?ל??י?ל?ה. (נ?ע?מ?י, ארכי-תחמנית מס' 2, רוקמת מזימה, ורו?ת צריכה לבצע לפי כל השלבים) ו?ר?ח?צ?ת?? (טוב-טוב גם למטה גם למעלה) ו?ס?כ?ת?? (את עורך בשמן-זין או קרם שקדים ואפרסמון מעודן, והשפרצת קצת פלאוור של קנזו או איזה בושם נרד או מור נעים), ו?ש??מ?ת?? ש??מ?ל?ת?י?ך ע?ל?י?ך (יעני לא שמעטס משוק בצלאל) ו?י?ר?ד?ת? ה?ג??ר?ן; א?ל-ת??ו??ד?ע?י ל?א?יש?, (תתחבאי) ע?ד כ??ל??תו? ל?א?כ?ל ו?ל?ש??ת?ו?ת. ו?יה?י ב?ש??כ?בו?, ו?י?ד?ע?ת?? א?ת-ה?מ??קו?ם א?ש??ר י?ש??כ??ב-ש??ם, ו?ב?את ו?ג?ל??ית מ?ר?ג??ל?ת?יו (בלי בושה תרימי את השמיכה ותחשפי את רגליו... עד לאיפה שהרגליים מתחילות), ו?ש??כ?ב?ת? (כן, כך במפורש!) ו?הו?א י?ג??יד ל?ך? א?ת א?ש??ר ת??ע?ש??ין. (מה יש לפרש כאן? מה שיגיד לך תעשי ואל תתווכחי) ו?ת??אמ?ר, א?ל?יה?: כ??ל א?ש??ר-ת??אמ?ר?י א?ל?י, א?ע?ש??ה. (רו?תי לומדת להיות סאבית) ו?ת??ר?ד, ה?ג??ר?ן; ו?ת??ע?ש?, כ??כ?ל א?ש??ר-צ?ו??ת??ה ח?מו?ת?ה? (שימו לב לפועל צ?ו??ת??ה כלומר נ?ע?מ?י היא השולטת). ו?י??אכ?ל ב??ע?ז ו?י??ש??ת??, ו?י??יט?ב ל?ב?ו?, ו?י??ב?א, ל?ש??כ??ב ב??ק?צ?ה ה?ע?ר?מ?ה (איזה מתח...) ו?ת??ב?א ב?ל??ט, ו?ת??ג?ל מ?ר?ג??ל?ת?יו ו?ת??ש??כ??ב. ו?י?ה?י ב??ח?צ?י ה?ל??י?ל?ה (בול כשפותחים את שערי המועדון), ו?י??ח?ר?ד ה?א?יש? ו?י??ל??פ?ת (הלו! מה זה?! מי זה?!) ו?ה?נ??ה א?ש???ה ש??כ?ב?ת מ?ר?ג??ל?ת?יו. (חושך מצרים אבל מישש ולפי בליטות מסוימות הבחין שזו אישה) ו?י??אמ?ר, מ?י-א?ת?? (הפתעה הפתעה...); ו?ת??אמ?ר, א?נ?כ?י רו?ת א?מ?ת?ך?, ו?פ?ר?ש??ת?? כ?נ?פ?ך? ע?ל-א?מ?ת?ך?, כ??י ג?א?ל א?ת??ה. (אני שלך. שפחתך. אחסה בצל כנפיך. גאל אותי מייסורי כי לא ידעתי גבר כבר חצי שנה) ו?י??אמ?ר, ב??רו?כ?ה א?ת??... ל?ב?ל?ת??י-ל?כ?ת א?ח?ר?י ה?ב??חו?ר?ים--א?ם-ד??ל ו?א?ם-ע?ש??יר. (שמתי עליך עין וראיתי שמפסח ועד שבועות לא הרשית לאף גבר לגעת בך ולא הלכת אחרי גברים אחרים ) ו?ע?ת??ה, ב??ת??י א?ל-ת??יר?א?י, כ??ל א?ש??ר-ת??אמ?ר?י, א?ע?ש??ה-ל??ך?: (אני נותן לך לשלוט מלמטה, תגידי מה את רוצה שאעשה בך) .. ו?ת??ש??כ??ב מ?ר?ג??לו?ת?ו, ע?ד-ה?ב??ק?ר. ו?ת??בו?א, א?ל-ח?מו?ת?ה?, ו?ת??ג??ד-ל?ה?--א?ת כ??ל-א?ש??ר ע?ש??ה-ל?ה?, ה?א?יש?. (הכתובים לא נכנסים לפרטי פרטים... ) ו?ת??אמ?ר, ש??ב?י ב?ת??י ע?ד א?ש??ר ת??ד?ע?ין א?יך? י?פ??ל ד??ב?ר: כ??י ל?א י?ש??ק?ט ה?א?יש?, כ??י-א?ם-כ??ל??ה ה?ד??ב?ר ה?י?ו?ם. (כלומר ממה שספרת לי, רו?תי, הספיק לו לילה אחד בכדי התמכר אליך חבל"ז, והוא לא ישב בשקט הב??ע?זי הזה, עוד היום הוא יסדר את העניינים שתהיי שלו)

כאן ראוי להסביר את עניין ה?ג?א?ל: ?ע?ת??ה כ??י א?מ?נ?ם אם ג?א?ל א?נ?כ?י; ו?ג?ם י?ש? ג??א?ל ק?רו?ב מ?מ??נ??י. (יש קרוב משפחה בדרגה קרובה יותר שעשוי לטעון לבעלות על נכסי משפחת אלימלך, Ruth included) ל?ינ?י ה?ל??י?ל?ה (קודם כל תישארי לישון איתי, לא משנה מה יהיה) ו?ה?י?ה ב?ב??ק?ר א?ם-י?ג?א?ל?ך? טו?ב י?ג?א?ל, ו?א?ם-ל?א י?ח?פ??ץ ל?ג?א?ל?ך? ו?ג?א?ל?ת??יך? א?נ?כ?י, (וואלה עושה לך טובה יא-עיוני) ש??כ?ב?י (כך, בציווי), ע?ד-ה?ב??ק?ר (שאני לא אצטרך להזמין לך טקסי-גמל).

בפרק האחרון הזין כבר פיהק. השיעור התארך והתיאורים היו מרומזים מדי, ארוטיקה עדינה ולא מספיק פורנוגרפיה. שיא העלילה ואיתה המתח המיני חלפו עברו להם, ומעתה נשאר רק ביזנס. כאיש עסקים ניסיתי להדליק אותו על התחמנות בעולם העסקים המקראי:
בפרק זה מתגלה ב??ע?ז כתחמן מס' 3 בפרשייה זו. על הבוקר הוא הולך לשער העיר לתפוס כאילו במקרה את הקרוב-משפחה שעלול חו"ח להתעניין ברו?ת, ודואג לארגן סביבו "במקרה" מניין עדים בשביל סגירת העסקה. ב?ע?ז מציג בפניו את עניין השדה של אלימלך כעיקר, ומתאר את גאולת האלמנה המואבייה כסרח עודף, אך הכרחי, לנחלה. הגואל הפוטנציאלי מסתייג מעניין המואבייה הנוכרייה (הוא לא עשה שיעורי בית, וב??ע?ז לא מתכוון לתת לו אפילו לנסות סשן) ו?י??אמ?ר ה?ג??א?ל, ל?א או?כ?ל לגאול ל?י פ??ן-א?ש??ח?ית א?ת-נ?ח?ל?ת?י (יען כי ידוע שהמואביות מושחתות ועובדות אלילים, ועל כן בפזיזות הוא מוותר לב??ע?ז): ג??א?ל-ל?ך? א?ת??ה א?ת-ג??א?ל??ת?י, כ??י ל?א-או?כ?ל ל?ג?א?ל. אח"כ הם סוגרים עסקה בנוסח הפוט-פטיש החביב על אבותינו ו?ז?את ל?פ?נ?ים ב??י?ש??ר?א?ל ע?ל-ה?ג??א?ל??ה ו?ע?ל-ה?ת??מו?ר?ה ל?ק?י??ם כ??ל-ד??ב?ר, ש??ל?ף א?יש? נ?ע?לו? ו?נ?ת?ן ל?ר?ע?הו?; ו?ז?את ה?ת??עו?ד?ה ב??י?ש??ר?א?ל. ו?י??אמ?ר ה?ג??א?ל ל?ב??ע?ז, ק?נ?ה-ל?ך?; ו?י??ש??ל?ף נ?ע?לו?. ב?ע?ז קונה בסנדל אחד את כל רכוש משפחת אלימלך ו?ג?ם א?ת-רו?ת ה?מ??א?ב?י??ה א?ש??ת מ?ח?לו?ן ק?נ?ית?י ל?י ל?א?ש???ה, ל?ה?ק?ים ש??ם-ה?מ??ת ע?ל-נ?ח?ל?תו?.

... ו?ב??ע?ז הו?ל?יד א?ת-עו?ב?ד ו?ע?ב?ד הו?ל?יד א?ת-י?ש??י, ו?י?ש??י הו?ל?יד א?ת-ד??ו?ד.
(עלק הגברים האלה הולידו...
ומי התענה בחבלי-לידה,
תגידו?)

"יקירתי הביישנית (אני? אני!!)
תודה, גם את נעמת לי מאוד, בעיקר באותם חלקים בהם היית משותקת רק באופן חלקי,
ולאחר שידי שרפרפה על גווך ואישרה כי שנינו סובלים מתחתונופוביה מתקדמת,
ולא נזכיר את מה שגילו לי שפתי...
_ _ _
בקטע של השיתוק, גם אני מרגיש בחברתך עילג משהו, מגושם והכי גרוע - שקוף באופן מכמיר.
_ _ _
אם תזמיני אותי לארוחת ערב, יתכן ואענה בחיוב".

להזמין?

למי ששאלו למה התחפשתי, למי שביקשו שאסביר במה המדובר, לאלה שלא שאלו, או שאלו ולא הבינו - (אולי לא הסברתי נכונה. Blame the Arak), הריני לשחזר את הופעתי (במסיבת) טרום העצמאות.

"כחול ולבן זה צבע שלי". כחול. מרגע הכרזת (מסיבת) העצמאות - ידעתי שאלבש את השמלה הכחולה. שחור הרי יש לנו כל השנה, ואני שמחה כתמיד לנצל הזדמנויות למתוח את גבולות הדרסקוד. חוץ מזה לאן כבר אוכל ללבוש שמלת ערב שופעת משי כחול. עם שרשרת פנינים (מלאכותיות). למועדון פטיש, כמובן. אין יותר Formal מזה. הייתה התלבטות באשר למדים. אבל בהם כבר הופעתי בעבר. נבחרו ז'אקט בדגם הסוואה ל(חורי) כניסה ויציאה, ומגפיים חגורים חגורות. (הייתה גם אופציה להיות "נער-גבעות", עם ציצית וכיפה...). חזרתי לשמלה הכחולה.
אח"כ בא הדגל. באדיבות בנק הפועלים / כספי הציבור ומוסף השבת, קשרתי בשרוך דגלון למותני. יצא סינור. "סחתיין", אמרתי, "מלצרית". חשבתי "כיסוי ראש". במסיבת פסח גיליתי את היתרון. בצפיפות לא רואים מהחזה ומטה. זה גם יוסיף לי גובה (שחסר), ואקסטרה נוכחות (שלא חסר). הפעם לא פאה, לא כובע, אולי מבנה פיסולי? אולי פיתה? ואז הארה: מגש. מגש כסף. מגש כסף! זה מה שאני אתקע על הראש. מגש כסף. נרעשת. נרגשת. נסחפת, מתעופפת. מוקסמת מהרעיון, (ומעצמי!). "גאוני!" - אמרתי) אצתי השוקה מגשית אלומיניום חד פעמית לרכוש לי, (והתרנגול "קו-קו-קוקוריקו..."), והנה בשוק חנות, ועיני התרות אחר מחוז חפצי, ופתאום, הפלא ופלא, ליד המגשיות בשני שקלים - מגש כסף "אמיתי". אמנם מאלומיניום, קצת יותר קשיח, ומעוטר במראה הטבעת פיוטר. מגש של ממש (בארבעה שקלים, ונראה מיליון דולר). אחבוש אותו באלכסון, כמו כובע חינני, כמו נזר כסף. כתר של מלכה עברייה.

החלטתי לשרת בו, במגש זה, בסינור המלצרית הלאומית שלי. אני המלצרית של "מגש הכסף" (השיפודיה. לא זאת שאחרי צומת קסטינה) אני משרתת / מלצרית / עובדת ציבור. מגש הכסף הוא גאווה. חשבתי אם לתקוע בו שיפוד וחצי פיתה, אבל לא. אגיש עליו שיפודים בלתי נראים. כל אחד יבחר מה לשים בו, וכל אחד שירצה יתבשם מטובו. כזה קרן שפע הוא. רק נראה ריק.

מגש הכסף הוא ראדאר. צלחת קליטה. משדר. הוא קולט ומשגר. מגש הכסף הוא ראי. מגש הכסף הוא כאב, הקרבה. מגש הכסף הוא תעתוע. מגש הכסף הוא נוסטלגיה, געגוע. מגש הכסף הוא היסטוריה, תרבות וספרות. מגש הכסף הוא הדבר הכי מפונק, עליו מוגשת כפית הכסף (שניתן להזמין בתפריט. כמו גם שיפודים) מגשית האלומיניום היא הדבר הכי זול. מגש הכסף שלי הוא אליטיזם וגם עממיות.

חשבתי שיהיה קל יותר להעביר את המסר. שושו נחשפה לפיילוט כיממה לפני. לא היה צריך להסביר. לקח לה חצי דקה לתפוס ולחייך. "גדול!". תפרתי לה חולצה משני דגלים. מתוקה, יפה, זערורית. לא מספיק סקסי? לא רואים לך מספיק? מי אמר לך לבוא בחזייה? בשנה הבאה נלך על דגלונים קטנים יותר. של קישוטים לעוגה. חשנו שהופעה בדגל אין בה משום גיחוך, ובכל זאת ברחוב זה נראה קצת מוזר. תפרתי את הסינור. עם כיס פנימי מדגל נוסף, מקום לנובלס ולכסף. (חוץ מן ה"כסף" שעל הראש). מדדתי הכל. הרמתי את השיער בכליבה, תקעתי את המגש בעזרת 2 סיכות, ישר לפדחת. כיוונתי את האנטנה, ראיתי זיקוקים. מושלם. פשוט. קלאסי. אלגנטי. שום ביזוי. שום שערוריה בשרשור נעלבים. להפך, כבוד. רספקט. דיגניטי. טוהר ראשית. הסינור זהר על תכול המשי, והמגש זהר על ראשי, כהילת קדושה ביזנטית על ראשה של הקיסרית תיאודורה, כמגשית לשיפודים, וגם כמסטינג צה"לי. פני זהרו מסיפוק עצמי, מתחושת יצירה. (לא יודעת של איזו אומנות. של הכל. משהו טוטאלי, קונספטואלי, ויזואלי, מוחשי. אני יוצרת ההופכת את עצמה ליצירה, סמל, דימוי. (כי כן, אשה יוצאת לרחוב עם צלחת על הראש, ומדמה שהיא מלכה המשרתת את העם). יצירות חייה. (יציאות חוריה?) אני לא יודעת מה יקרה. אני יודעת מה אני יכולה לאפשר. אורזת בתיק חבלים בצבע תכלת, והפתעה מתוקה אותה אגיש על מגשי. (מספרי חובשים, ליתר בטחון) וחבילת שיפודים.

בלילה בהתעטפתי בשינה, שוכבת דמומה על יצועי, ניסיתי לבדוק אם אני זוכרת, ודקלמתי בחושך, לדינדין החתולה. זוכרת.

אחד מבאי המסיבה שפנו אלי, אלמוני, התכופף ושאל שאלה - מתנה שכה ציפיתי לשמוע הערב. ברכינה, כלוחש סוד, "אלתרמן"? כן, אמרתי והנהנתי בסיפוק. המגש מתנועע עם ראשי, כמובן. "ולא רבים מבינים זאת", הוספתי וטפחתי לו על האגו. זו המתנה שלי. האלמוני אמר בהתרגשות לזוגתו "אמרתי לך", ואף פנה אל השלישי בחבורה, שהגיב: " שו הדא הלטרמן?"
זה אלתרמן.

" והארץ תשקוט , עין שמים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים.
ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת…
לקבל את הנס האחד אין שני.

היא לטקס תיכון . היא תקום למול סהר
ועמדה, טרם-יום, עוטה חג ואימה.
-- אז מנגד יצאו נערה ונער
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.

לובשי חול וחגור, וכבדי נעלים
בנתיב יעלו הם הלוך והחרש.
לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים
את עקבות יום-הפרך וליל קו האש.

עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע,
ונוטפים טללי נעורים עבריים _ _
דום השנים ייגשו, ועמדו לבלי נוע.
ואין אות אם חיים הם או אם ירויים.

אז תשאל האומה, שטופת דמע וקסם,
ואמרה: מי אתם? והשנים שוקטים,
יענו לה: אנחנו מגש הכסף
שעליו לך נתנה מדינת היהודים,
כך ויאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל,

והשאר יסופר בתולדות ישראל.


אלתרמן שאב את המטפורה מחיים וייצמן, הנשיא הראשון. "אין מדינה ניתנת לעם על מגש כסף".
מגש הכסף הוא אחד הידועים בשירי נתן אלתרמן שפורסמו במדורו "הטור השביעי" בעיתון "דבר". שם השיר הפך למטבע לשון. (תגגלו בויקיפדיה).

גרסת הזאבה הכסופה והערות בגוף השיר.
(סליחה אלתרמן אם פגעתי. Just to make a point)

…" והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים.
(שקט שיהיה פה! שפתון, איפור. דימר. עשן סיגריה. עד כאן ברור)
זעומה (שוב) תעמוד – קרועת לב אך נושמת…
לקבל את הנס האחד אין שני.

היא לטקס תיכון. (לפחות יסודי). היא תקום למול סהר (אורגינל יפואי).
ועמדה, טרם-יום, (כי חגגנו לפני) עוטה חג ואימה.(אוי, אימא!)
"-- אז מנגד תצא זאבה כסופה
ואט אט תצעד היא אל מול הזעומה". (שוב, סליחה!)

לובשת משי וחגורת סינר היא, וכבדת נעליים
בנתיב תעלה הלוך והחרש.
(שאסתום?)
החלפת בגדיה, וגם שטיפה במים, לא מחו
את עקבות יום-הפרך (קניות בשוק הכרמל) וליל קו האש (לך תדע?).

עייפה עד בלי קץ, (נו, טוב, לא צריך להגזים)
נזירה ממרגוע, (חוץ משעה וחצי סיאסטה)
ונוטפת טללי נעורים עבריים _ _
(לא, לא! מוותרת על הזעת יתר)
דום תיגש, (דום, תיגש!)
ועמדה לבלי נוע. (או רקדה).
ואין אות אם חיה היא, או צריכה עוד כוס ערק.

אז תשאל הזעומה, שטופת דמע וקסם,
ואמרה: מי את? והזאבה, שוחקת בשקט,
עונה לה: אני מגש הכסף.

שעליו לך ניתנה

(מתנתי).

...
עוד שחזור מן הבלוג המחוק:
פורסם לראשונה ב - 5 באפריל, 2006

...

ד?ב?ו?נ?י-א?ב?יב

עגלי-לחות וערפל לכודים ומפרפרים,
מן השחר שלפני השחר שלפני כמה בקרים,
תלויים בזרועות נימים דקיקים וזהירים,
בפיהוק זגוגיתי, בין אמת ושקרים,
כבר לא ישנים אבל עוד לא מתעוררים,
רסיסי טל-שחרית באור שמש זוהרים,
אסירים אסורים ברשתות הקורים.

התכופף, הסכ??ת בנחת, איך מתחת לשכבות ת?ח?רים,
מתחת מלמלת קורים מיושנת,
שממה דמומה בשלדי הפגרים.
נש?לים כמוש?י עייפות, נשכחים,
עימם חלפו זה מכבר תעצומות נרקיסים,
קליפות בקועות בגלגול?י ז?ע?יר ביצים,
מנקדות בכתום ושחור את חיוורון העלים.
דינם מוצה, מלאכתם היטב נעשתה,
בבית הקברות, כלומר חדר הלידה.

כך, בפשטות, בלי נוסטלגית-צילומים ישנים,
נטול?י תיעוד ומסמכים מתפוררים,
נטולי אוספים, ומה שחבל לזרוק,
שיי?ר?ת ניי?ר?ת ושבר?י-שברים,
לא כמוני, שבויה, אסירת זיכרונות אמיתיים ובדויים,
עומ?ס?ת פרטים ופרטי-פרטים מיותרים,
שלי, בין השאר, אך גם של אחרים,
טובעת בשאריות ומצבורים,
חומ?ר?ת בקיבת הבויד?ם אלף חומרים,
מלעלעת ונחנקת בפסולת חומרית ורוחנית,
של כמה עשורים אחרונים.

הללויה לרשת קורים,
לרחם פרפרים,
למטווה עד?ין וחזק, מארג-החיים.

מפינת הקורים במרחק זעיר,
במרחק לוע מהיר,
במרחק גוף מתמתח שעיר,
כלומר ממש זה עתה,
בקיעת פקעת זחלים-דובונים
מרשת קורים, מקן יתומים,
מ?ס?כ?ר שלוות הגלמים האילמים,
דובוני ראשית האביב שעירים,
מתפתלות אחיות - ואחים רוטטים,
לוע ונוע, לוע ונוע,
זה מעל זו מגששים ומכרסמים,
דובונים דובונים דובונים.

ציצת מוהיקן-מבהיקן כתומה
לאורך גב שחור וגמיש
ושיבת צדע?י?ים ינקותית,
מסיעה הלאה, הלאה, חיש,
לוע ונוע וביס,
לוע ונוע וביס,
לעיסה וכרסום ובליעה,
אין דבר מלבד אכילה.

תאבי חיים ועמדה משופרת,
מונים בשעון דובונ?י לתפארת
את ימי השנה המעוברת:
שבט, אדר א', אדר ב',
לקראת ראשון היר?חים.
ואין דבר מלבד זלילה.
מתפתלים, מתכווצים, מתמתחים,
כל עוד אחרונת כלניות סופגת אור יר?חים.

המה לא שיערו יופיו של בכור-ניסן,
או אז בגוף כבד וכנפי ענק קלילות
מתוחות חדשות לבקרים,
ירפרפו רפרפים משוש?י הדורים,
יימלכו בממלכת פרחים ופרפרים.
יזמרו באלם יופיים זמר אחר-הצהרים,
בשקיעה של אייר ישוררו הללויה חרישית,
שיר אביב ראשון ואחרון.
נגמרים וגומרים.

...

*
בפקולטה לרפואה באוניברסיטת ת"א
מתגלגלת לשוני בפי
כשאני תורמת רוק
למיפוי הגנום היהודי.
דוקטורנט בחלוק לבן מעביר צמרון עטוף יפה
שואל שאלות על מוצא המינים
(או מוצא האשכנזים)
ומסמן על מפת אירופה נקודה נוספת שלא הכיר.
זה ליד וארשה, אני אומרת,
תעקוב אחרי מסילת הרכבת.
ומאז שמה של העיירה פאלניץ עושה לי יבש בפה.

*
השכנה מספרת שהיא נוסעת עם התלמידים שלה לפולין.
סבתא יורקת: "טפו!
שיהודי יסע לדרוך על האדמה המקוללת הזו?"

*
אח של סבתא היה איש קטן מאד ויפה-פנים,
זקן עם פני בובה ורדרדים ובלי קמטים,
אבל עם מספר כחול ועיניים כחולות -
שראו, עת התחבא על העץ,
איך עורפים את ראשו של אחיו במעדר.

*
בפרפרזה על משפטי נירנברג אני רוצה לשאול
האם היה זה עץ אלון או עץ ערמון?

*
אצלינו בבית ביום השואה
מול הטלוויזיה בשחור-לבן
אימא היתה שותקת ומעבירה לירדן,
לא מוכנה להתמודד עם התמונות של הגופות
בסרטים שכל השנה חיכיתי להם
והכי הכי רציתי לראות.

...
נתקלתי בהגיגים מאביב אנגלי שלפני שלוש שנים. כשחייתי שם נהגתי לשלוח לחברים ובני משפחה את רשמיי מן הממלכה המאוחדת. [i]

"אביב הגיע. מאי על פני ארץ.
עזבנו את מרקט-הרבורו ואנו גרים בינתיים אצל כריס, חבר של סיימון, בכפר בשם סטרטון-סאגוואז, הסמוך מאד לעיר הרפורד. בכוונתנו להשתקע בעיר הקטנה והמקסימה הזו, אלא שסיימון לא מפסיק לחשוק במגורים בקראוון בלב שדות. ושדות האביב עכשיו אכן יפהפיים. את הארץ סביבנו מכסה מין צמח הדומה מעט לחרדל המצוי שלנו אבל ענק ובצהוב הרבה יותר עז, שהחקלאים האנגלים מעבדים לשמן מאכל, עליו הירוקים-אפורים-כחולים מדגישים את צוהב הפריחה. מרבדים צהובים מתנוצצים בבוהק רווי בלתי אפשרי בתוך הירוק הירוק הזה. גובהם של הצמחים בממוצע כגובהי, שדה צהוב וריחני חציתי עד צוואר על גדות נהר הוואי. אני חשה כחית השדה בתוך תמונה של ואן-גוך, או סוטין, והברבורים חולפים על פני לאורך הנהר הזורם דרומה.

אני רוצה מקום ליצור, כן ציור ומכונת תפירה. לברר מתי שבועות. לקרוא את מגילת רות.
אני צריכה לכתוב בזעם, בחרון, אבל עדיין לשים לב לריקוד פרחי עץ הערמון מול חלוני שאיננו חלוני. פרחי הערמון הלבנים זקופים באשכולות חרוטים מחודדים מצביעים כלפי השמים, מתנדנדים קלות בינות לעלוות האביב הירקרקה החדשה. נוף בתי הלבנים האדומות והחלונות הלבנים, כל כך שכיח, נדוש ומרגיע. הבתים דומים, פשוטים, לא מנסים להתחכם, יפים בעיניים שהורגלו בבטון ושפריץ מאפיר ובטיח מתקלף. לבני החימר השרופות מתגוונות באלף גוון בין חום ורדרד וכתום אדמדם, ויוצרות משטחים שבהם כל מטר, או כל יארד מרובע, מעניינים את העין במקריותם.

אני מביטה דרך החלון ורואה את כריס חוזר, ושומעת את נשימותיו של פאקה, הלרצ'ר הזהוב, שרץ אל קערת המים שלו. אפילו בשבילו, בן למשפחת הגרייהאונד, גבוה ודק, כלב כישרוני ומקסים במיוחד, אפילו בשבילו אין החיים פשוטים. למה אסור לצאת ממגרש הגולף ולרוץ עד בוש אחר ארנבות בשדה הסמוך, אבל בימים אחרים מעודדים אותו לצוד ליד הערוץ. למה לשכב רוב היום על יצועו ולא על מיטותינו? למה לפעמים טיול בוקר נהדר ולפעמים רק פותחים לו הדלת שיוציא את עצמו ויחזור כבר, הדלת פקוחה אבל עפעפינו עוד לא.

עכשיו בגלל דייב השכן הדפוק שהלך והראה לכפריים בפאב המקומי צילום סלולארי של הזין העלוב שלו, רואים אנשי הכפר בכריס ובסיימון גם כן מין מוזרים פרוורטיים שמסתובבים עם חתיכת גועל נפש, וזה מה שיוצא מכך שהם מעניקים עזרה ותשומת לב למוכה גורל וחדל האישים הזה. מעצבן אותי שיש כאן כל כך הרבה גופי רווחה וטיפול ועזרה וחינוך שיכולים לעזור לדייב, ואת הכול הוא יכול לקבל חינם אין כסף, ולחלץ עצמו ממעגל המצוקה והעליבות, אבל לא – שרוי בכהות ובטמטום ובבורות ונמק משעמום וחדלון, ומאלכוהול שהוא שותה לארוחת בוקר. כאשר הופיע לאחרונה במוצאי שבת, מיהרתי ונכנסתי לחדרנו כדי לא לפרוש בנוכחותו. לא היה לי כוח לשאת אותו ואת פטפוטיו המעיקים. שקעתי בספר אבל לא יכולתי שלא לשמוע את השיחה בחדר המגורים, והגבתי בפרצופים שאי לא ראה ובמלמולים בעברית שאיש ממילא לא מבין. כריס וסיימון גם הם היו שקועים בספריהם. כריס באיזה מותחן פסיכולוגי וסיימון במשהו על האס-איי-אס, יחידת הקומנדו הבריטית. סיימון הרים את עיניו מן הספר ושאל את דייב אם גם הוא קורא – ודייב אמר שלא - הוא לא יכול לקרוא, הוא לא יודע קרוא וכתוב. השקט שהשמעתי מן החדר הסמוך היה סמיך יותר, כיוון שכאב לי, צרם לי, אפילו חשתי בחילה. אנאלפבית בן עשרים ומשהו. למה? לך תדע... ניסיתי לחוש רחמים כלפיו אבל מיום ליום הדבר קשה יותר ויותר.

אני שמחה לראות את סיימון נהנה מחברת גברים, וכשהוא מתעסק עם כריס וג'ם ועושה איתם מה שעושים גברים בחברותא, אני פורשת הצידה ונותנת לו ספייס לחווייה עם איכות גברית, ונמצאת שם ברקע צופה אנתרופולוגית בלי לקרצץ. הם יוצאים עם הכלב שיצוד ארנבות בשדות ופסיונים בחורש, והולכים להתגנב למגרש גולף ולחבוט בכמה כדורים אחרי שעות הסגירה, או לאסוף פסולת מתכת ולמכור אותה על המשקל, ולאסוף עצים ולהבעיר באח שבבית או במדורה עליזה בחוץ, ולקפוץ לפאב או סתם לשתות ולהתגלגל בבית או בחצר, להתגושש ולהתאבק על השטיח. לא אכפת לי שאין לי שום חלק בזה. אני מסתפקת שכך שיכולים להיות לו חיי חברה גבריים שכאלה, שהוא מסוגל להיות חברותי ולשאוב מכך הנאה.

המשך יבוא..."

...
חרף התקפי מחיקות הבלוג בשנה האחרונה, מצאתי לנכון לשחזר פוסט מן האביב שעבר (פורסם ב - 7 באפריל, 2006 )
. הפואמה פשוט טובה מדי מכדי לוותר עליה.

אלגוריה עונתית
(ובונוס לחג: מסקנה קטנה בסוף)


שוב לא.


תזכיר לי לתיי?ק בארכיב:
שוב לא אחרוז א?ביב עם ח?ביב.

(האם אסביר בנחת או בעזות רוח ארהיב,
כליצן-החצר הפותח את פיו),
שמע לי, אומרת: לא תמיד חביב באביב.

התבונן בעצמך ומסביב,
תקשיב:
כל הקלישאות וכל הגינונים, וכל הטוב וכל הטיב,
לא בהכרח טובלים יחדיו במ?ת?ק נופת ובז?יו.
יש גם תוגת-פריון, אימת-פריחה ואלרגיה, וחולי וגסות וכ?יב,
ותחת כל חי יש מה שמת לו ומרקיב,
לא הכל ניחוח?י ואוה?ד ומ?טיב,
ודמעה גם תתגלגל במורד קמט, את הפה במליחו?ת להעציב.

מדמנו?ת-העונה רוחשות רימה, זבל צף וצחנת ב??יב,
וכמו ביצירת מופת מכיתה ג', (אם אפשר בכלל להחשיב),
על רקע ת?כול-רקיע ממוסמר-רקו?ע דיסק שמש מזהיב,
ובינות לגשמים רוח קדים בייאוש ברומטרי משריב,
ובוץ טינוף רצפה נשרך משארית מלקו?ש, מה?ר?ף של רביב,
(זונה הייתה, רצפה, אני מתכוונת. לא, כאן אל תגיב),
לך תבין מה נגד מי, אמא'שלו, אחותו או אחיו,
ומי כואב ממה ולמה, ומי למי מכאיב,
ועד כמה עוד תיתן להם אותך להעליב,
ושילך הוא לג'הנם לפחות, ינעל אבי-אביו,
ואיך להתאפק ולסרט?ן ת?'בטן' או איך לפרוק, לפרוץ, לריב,
ואיזה קורבן אומללות-שווא עוד אפשר להקריב?

שוב לא אחרוז אביב עם חביב.


ניתקה השרשרת וכל חרוז לנפשו חופשי -
והאביב?
מוטב שאמצה היום הנאותיו,
אמנה בסבלנות את מגבלות תפיסת?י,
ואקונן כמו כולם - ב?ס?תיו.

...
טיף-טיפה טופפת
על הראש רוחפת
מקצה תלתל נוטפת
אל רגל בסנדל.
מלקוש?

...
"כל אדם הוא בודד וכולם מצפצפים על כולם ויסורינו הם אי שומם.
אך אין זו סיבה שלא למצוא ניחומים הערב בהמולת הרחוב הכלה והולכת,
שלא למצוא ניחומים הערב במילים."

(אלבר כהן / הספר אשר לאמי)