למי ששאלו למה התחפשתי, למי שביקשו שאסביר במה המדובר, לאלה שלא שאלו, או שאלו ולא הבינו - (אולי לא הסברתי נכונה. Blame the Arak), הריני לשחזר את הופעתי (במסיבת) טרום העצמאות.
"כחול ולבן זה צבע שלי". כחול. מרגע הכרזת (מסיבת) העצמאות - ידעתי שאלבש את השמלה הכחולה. שחור הרי יש לנו כל השנה, ואני שמחה כתמיד לנצל הזדמנויות למתוח את גבולות הדרסקוד. חוץ מזה לאן כבר אוכל ללבוש שמלת ערב שופעת משי כחול. עם שרשרת פנינים (מלאכותיות). למועדון פטיש, כמובן. אין יותר Formal מזה. הייתה התלבטות באשר למדים. אבל בהם כבר הופעתי בעבר. נבחרו ז'אקט בדגם הסוואה ל(חורי) כניסה ויציאה, ומגפיים חגורים חגורות. (הייתה גם אופציה להיות "נער-גבעות", עם ציצית וכיפה...). חזרתי לשמלה הכחולה.
אח"כ בא הדגל. באדיבות בנק הפועלים / כספי הציבור ומוסף השבת, קשרתי בשרוך דגלון למותני. יצא סינור. "סחתיין", אמרתי, "מלצרית". חשבתי "כיסוי ראש". במסיבת פסח גיליתי את היתרון. בצפיפות לא רואים מהחזה ומטה. זה גם יוסיף לי גובה (שחסר), ואקסטרה נוכחות (שלא חסר). הפעם לא פאה, לא כובע, אולי מבנה פיסולי? אולי פיתה? ואז הארה: מגש. מגש כסף. מגש כסף! זה מה שאני אתקע על הראש. מגש כסף. נרעשת. נרגשת. נסחפת, מתעופפת. מוקסמת מהרעיון, (ומעצמי!). "גאוני!" - אמרתי) אצתי השוקה מגשית אלומיניום חד פעמית לרכוש לי, (והתרנגול "קו-קו-קוקוריקו..."), והנה בשוק חנות, ועיני התרות אחר מחוז חפצי, ופתאום, הפלא ופלא, ליד המגשיות בשני שקלים - מגש כסף "אמיתי". אמנם מאלומיניום, קצת יותר קשיח, ומעוטר במראה הטבעת פיוטר. מגש של ממש (בארבעה שקלים, ונראה מיליון דולר). אחבוש אותו באלכסון, כמו כובע חינני, כמו נזר כסף. כתר של מלכה עברייה.
החלטתי לשרת בו, במגש זה, בסינור המלצרית הלאומית שלי. אני המלצרית של "מגש הכסף" (השיפודיה. לא זאת שאחרי צומת קסטינה) אני משרתת / מלצרית / עובדת ציבור. מגש הכסף הוא גאווה. חשבתי אם לתקוע בו שיפוד וחצי פיתה, אבל לא. אגיש עליו שיפודים בלתי נראים. כל אחד יבחר מה לשים בו, וכל אחד שירצה יתבשם מטובו. כזה קרן שפע הוא. רק נראה ריק.
מגש הכסף הוא ראדאר. צלחת קליטה. משדר. הוא קולט ומשגר. מגש הכסף הוא ראי. מגש הכסף הוא כאב, הקרבה. מגש הכסף הוא תעתוע. מגש הכסף הוא נוסטלגיה, געגוע. מגש הכסף הוא היסטוריה, תרבות וספרות. מגש הכסף הוא הדבר הכי מפונק, עליו מוגשת כפית הכסף (שניתן להזמין בתפריט. כמו גם שיפודים) מגשית האלומיניום היא הדבר הכי זול. מגש הכסף שלי הוא אליטיזם וגם עממיות.
חשבתי שיהיה קל יותר להעביר את המסר. שושו נחשפה לפיילוט כיממה לפני. לא היה צריך להסביר. לקח לה חצי דקה לתפוס ולחייך. "גדול!". תפרתי לה חולצה משני דגלים. מתוקה, יפה, זערורית. לא מספיק סקסי? לא רואים לך מספיק? מי אמר לך לבוא בחזייה? בשנה הבאה נלך על דגלונים קטנים יותר. של קישוטים לעוגה. חשנו שהופעה בדגל אין בה משום גיחוך, ובכל זאת ברחוב זה נראה קצת מוזר. תפרתי את הסינור. עם כיס פנימי מדגל נוסף, מקום לנובלס ולכסף. (חוץ מן ה"כסף" שעל הראש). מדדתי הכל. הרמתי את השיער בכליבה, תקעתי את המגש בעזרת 2 סיכות, ישר לפדחת. כיוונתי את האנטנה, ראיתי זיקוקים. מושלם. פשוט. קלאסי. אלגנטי. שום ביזוי. שום שערוריה בשרשור נעלבים. להפך, כבוד. רספקט. דיגניטי. טוהר ראשית. הסינור זהר על תכול המשי, והמגש זהר על ראשי, כהילת קדושה ביזנטית על ראשה של הקיסרית תיאודורה, כמגשית לשיפודים, וגם כמסטינג צה"לי. פני זהרו מסיפוק עצמי, מתחושת יצירה. (לא יודעת של איזו אומנות. של הכל. משהו טוטאלי, קונספטואלי, ויזואלי, מוחשי. אני יוצרת ההופכת את עצמה ליצירה, סמל, דימוי. (כי כן, אשה יוצאת לרחוב עם צלחת על הראש, ומדמה שהיא מלכה המשרתת את העם). יצירות חייה. (יציאות חוריה?) אני לא יודעת מה יקרה. אני יודעת מה אני יכולה לאפשר. אורזת בתיק חבלים בצבע תכלת, והפתעה מתוקה אותה אגיש על מגשי. (מספרי חובשים, ליתר בטחון) וחבילת שיפודים.
בלילה בהתעטפתי בשינה, שוכבת דמומה על יצועי, ניסיתי לבדוק אם אני זוכרת, ודקלמתי בחושך, לדינדין החתולה. זוכרת.
אחד מבאי המסיבה שפנו אלי, אלמוני, התכופף ושאל שאלה - מתנה שכה ציפיתי לשמוע הערב. ברכינה, כלוחש סוד, "אלתרמן"? כן, אמרתי והנהנתי בסיפוק. המגש מתנועע עם ראשי, כמובן. "ולא רבים מבינים זאת", הוספתי וטפחתי לו על האגו. זו המתנה שלי. האלמוני אמר בהתרגשות לזוגתו "אמרתי לך", ואף פנה אל השלישי בחבורה, שהגיב: " שו הדא הלטרמן?"
זה אלתרמן.
" והארץ תשקוט , עין שמים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים.
ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת…
לקבל את הנס האחד אין שני.
היא לטקס תיכון . היא תקום למול סהר
ועמדה, טרם-יום, עוטה חג ואימה.
-- אז מנגד יצאו נערה ונער
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.
לובשי חול וחגור, וכבדי נעלים
בנתיב יעלו הם הלוך והחרש.
לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים
את עקבות יום-הפרך וליל קו האש.
עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע,
ונוטפים טללי נעורים עבריים _ _
דום השנים ייגשו, ועמדו לבלי נוע.
ואין אות אם חיים הם או אם ירויים.
אז תשאל האומה, שטופת דמע וקסם,
ואמרה: מי אתם? והשנים שוקטים,
יענו לה: אנחנו מגש הכסף
שעליו לך נתנה מדינת היהודים,
כך ויאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל,
והשאר יסופר בתולדות ישראל.
אלתרמן שאב את המטפורה מחיים וייצמן, הנשיא הראשון. "אין מדינה ניתנת לעם על מגש כסף".
מגש הכסף הוא אחד הידועים בשירי נתן אלתרמן שפורסמו במדורו "הטור השביעי" בעיתון "דבר". שם השיר הפך למטבע לשון. (תגגלו בויקיפדיה).
גרסת הזאבה הכסופה והערות בגוף השיר.
(סליחה אלתרמן אם פגעתי. Just to make a point)
…" והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים.
(שקט שיהיה פה! שפתון, איפור. דימר. עשן סיגריה. עד כאן ברור)
זעומה (שוב) תעמוד – קרועת לב אך נושמת…
לקבל את הנס האחד אין שני.
היא לטקס תיכון. (לפחות יסודי). היא תקום למול סהר (אורגינל יפואי).
ועמדה, טרם-יום, (כי חגגנו לפני) עוטה חג ואימה.(אוי, אימא!)
"-- אז מנגד תצא זאבה כסופה
ואט אט תצעד היא אל מול הזעומה". (שוב, סליחה!)
לובשת משי וחגורת סינר היא, וכבדת נעליים
בנתיב תעלה הלוך והחרש.
(שאסתום?)
החלפת בגדיה, וגם שטיפה במים, לא מחו
את עקבות יום-הפרך (קניות בשוק הכרמל) וליל קו האש (לך תדע?).
עייפה עד בלי קץ, (נו, טוב, לא צריך להגזים)
נזירה ממרגוע, (חוץ משעה וחצי סיאסטה)
ונוטפת טללי נעורים עבריים _ _
(לא, לא! מוותרת על הזעת יתר)
דום תיגש, (דום, תיגש!)
ועמדה לבלי נוע. (או רקדה).
ואין אות אם חיה היא, או צריכה עוד כוס ערק.
אז תשאל הזעומה, שטופת דמע וקסם,
ואמרה: מי את? והזאבה, שוחקת בשקט,
עונה לה: אני מגש הכסף.
שעליו לך ניתנה
(מתנתי).
לפני 17 שנים. 21 באפריל 2007 בשעה 10:42
