cantankerous

ב. (טוב, גמזה להמלט. חוב!)
באמצע הצהרים איש דק וגבוה הולך לפני ברחוב. הוא מושך את תשומת ליבי, אני פוסעת מאחוריו ובוחנת: חולצה דקה, שחורה, מתנפנפת, מכנסי חצי שלושתרבעי, תיק תלוי במלוכסן מן הכתף, שקית ZARA ביד הימנית. מנגד עומדות לחלוף שתי בנות. שחמחמות, לבושות לבן. מצחקקות, מתקשקשות בעליצות. תוך כדי הליכה, מבלי להאט אפילו, שלח הבחור את ידו הימנית והלם בשקית הקניות בראש של הנערה הקרובה אליו. טראח. מכה לפנים. וממשיך ללכת. הבחורה הרימה את אגרופה, מנסה להגן על ראשה מאוחר מדי, אולי להחזיר, אינסטינקטיבית, אך הלמה באוויר, בחלל הריק. זרקה קללה טפשית, חסרת פרופורציה, עלובה. במקום בו אך לפני שבריר שנייה התרחש המעשה הטפשי, המוזר, חסר הפשר, בנות הולכות בכייף, בן-יהודה יום שישי, שמש נעימה, מצברוח טוב, ופתאום: בומבה. מתלבשת לך שקית של ZARZ על הראש. (מעניין מה היה בה? חולצה? או שמא נעליים?) ובעוד הבנות מסתכלות זו על זו בארשת what the fuck מתבהר לי בהרף שאין אינן מכירות אותו, שלא היתה לו שום סיבה להתנהג כך, שהדבר מופרך לחלוטין. אלא אם כן הוא חשב שהן מסתכלות עליו ומצחקקות בעטיו. פרנואיד? קוקסינל רגיש? שפתיהן נעות ביתר מהירות, אך גם הם אינן עוצרות הליכתן, אולי מאיטות לחצי דקה, לא רודפות אחריו חלילה, דורשות הסבר ונקם, אלא ממשיכות לפסוע כביכול לא היתה כל הפרעה להתקדמותן, הרחוב מושך הלאה והן איתו משתרכות, תוך שהן מתבוננות מפעם לפעם אחורה, לראות האם ישאיר הצעיר רמז בגבו, בתנועת ידיו, שיסביר האם היתה כאן תאונה, או שאולי לא היה מודע לכך, שלושתינו מסתכלות בו, והוא - כה שקוע בעצמו. אך לא, הולך זקוף, מהיר אך במתינות, וללא נפנופי ידיים. המשכתי אף אני ללכת במורד הרחוב, וכאשר חלפתי על פניהן נעצתי בהן מבט משתף פעולה, המשדר "אני לא מאמינה!", אולי אמרתי "מה זה היה?" והן במשיכת כתף זוגית אמרו "את ראית את זה?" כאילו עדותי בלבד יכולה להצילן מן האפשרות שכל זה לא היה אלא מקסם תעתועים, מי יאמין. בחרתי לשמור מרחק מן הבחור, ובעוד אנו מתקדמים באותו כיוון הגדלתי את הפער. אם יסתובב וילכוד את מבטי המאשים, אביע לו בהתרסה: ראיתי אותך. ראיתי בטירופך. אני נועצת עיניים בעורף המטורף ומתפללת שלא יסתובב. או שכן. המשכתי להתבונן בו, בקו שערו המסופר ישר באורך הכתף, בנעלי הספורט שלרגליו, בשקית ה- ZARA האופנתית, עם ידיות החבל, בצעדו הקליל, בחוסר המאמץ שבא הוא נושא את אישיותו המשובשת, בדמותו ההולכת ומתרחקת בפינת הרחוב.