cantankerous

למי שפספס בפורום הבליינים:

זית נחשק, קהל נכבד,
באתי, ראיתי, שרתי, הלכתי. יצאתי עם הרגשה של... היה נחמד. זהו, נחמד? רק "נחמד"? לחצו ידידים ומכרים. זה בטח לא מה שציפיתם לשמוע. האמת, קשה למתוח ביקורת על נסיון כזה. וכמו שאמר ידידי ושותפי לחוויה: nice try
ואכן, בפרפראזה על פתיחת המופע: "this is not what I expected to see"

אקדים ואומר שאני לא באה להשוות לא לרוג'ר ווטרס ולא לבוב גלדורף, ובטח לא לחוויות שטלטלוני בגיל 13-14 כשנפלתי בשבי החומה של הפינק פלויד לראשונה. אין לי דעה קדומה נגד קאברים. להפך. לא שאני בעד להעתיק. יש קאברים שאני אוהבת - תלוי אם יש בהם נופך אישי, איזה אלמנט ששונה מספיק מן המקור ואף מוסיף עליו. כדוגמא אני אוהבת לתת כמה מביצועי summertime - יצירתו הנצחית ללא עוררין של גרשווין, שלכאורה מה כבר ניתן להוסיף לה? ובכל זאת לקט מקאברים שלה שאהבתי במהלך השנים: מריה קאלאס בבצוע אופראי השונה לעין ערוך מבילי הולידי ולואיס אמרסטרונג המופלאים, ואין מה לדבר על הביצוע של ג'ניס ג'ופלין עם ג'ימי הנדריקס שנטרפים ונצרדים יחד בהופעה חיה, בקיץ האחרון שלהם... אורסולה דוז'יאק בביצוע ג'אזי, ועוד.
אז כן, אני מודה, היו לי ציפיות מן הקאבר הזה, ובלי להשוות עם המקור, הן כללו את התזמורת והמקהלה.
וכעת לניתוח - וללא הרדמה 😄

ראשית אוליב, עינגת אותי מאד. למעט זיופונצ'יק אחד צורם, אתה יודע איפה, אתה שר באמת יפה, והיה לי מחרמן לראותך במגפים המשגעות ומחליף גלימות מהממות, שהלוואי שיתנו לך אותן (ואת הכובע) להופיע בהן במועדון. אתה תמיד מקסים אותי, יש לך כריזמה, נוכחות בימתית, מה לא! אמממה... להרגשתנו היית קצת עצור ומאופק. אולי מפאת גודל האירוע, אולי בשל המכובדות התרבותית הקאמרית, יתכן שבגין הבימוי המוקפד. דווקא בגלל ההופעות הקטנות שלך עם "תולעת הפארק", בהן היתה הרגשה שאתה משוחרר יותר, ציפיתי כעת להתפרעות שתזעזע, שתוציא לנו את הקישקעס, כמו לראות אותך מפליק (רצוי לשמנה) בסשן טוב. ולא הרגשנו שנתת את המקסימום.

האובלינס היו מצויינים. כולם. במיוחד הגיטריסטים. חיפשתי קצת יותר עוצמה בתיפוף, ובניתי גם על תופי הדוד של הקאמרית שיתנו בראש, אבל ניחא. היה טוב מאד. ברכותי לכולם, במיוחד ל"זקן", גיטריסט רוק אמיתי, נותן את מה שהוא יודע (טוב, קלאסיקה שכזאת היא הא"ב של כל גיטריסט שאי פעם אחז בגרזנו, יחד עם "מדרגות לגן עדן" של לד זפלין, ובית השמש העולה של "החיות").

המקהלה לא באה מספיק לידי ביטוי בחלק הראשון, וחבל. במיוחד ציפיתי לשמוע את הנערות מצווחות בזעם "we don't need no education" ומשתוללות קצת יותר, לפחות היו עולות על הכסאות, זורקות משהו, קורעות, whatever. הרי את כל הכיתה שלי זרקו מבית הספר בכיתה ט' בגלל השיר הזה, ומחקו אותנו כליל מתולדות המוסד. בחלק השני נתנו להן קטעים פה ושם, אבל לא מספיק רמקולים והגברה, ולכן הדבר לא היה עוצמתי כפי שניתן היה. בקושי שמעו אותן.

התזמורת - כנ"ל. כמעט לא באה לידי ביטוי בחלק הראשון. בתחילת החלק השני היה שיפור ניכר ואפשר היה לשמוע לרגעים ספורים איך זה היה אמור להיות, לו היו סוחטים את המקסימום מן העיבוד והתזמור.

לגבי שאר המשתתפים:
באמא'שלי, "אמא שלך" נעמדה עם התינוק בול מאחוריך, ואנו, יושבי הגוש המרכזי (שורה 7 המכובדת), לא ראינו אותה בכלל. היה מוטב לו היתה זזה במהלך השיר קצת ימינה וקצת שמאלה בכדי שכל הקהל יהנה מן הקלאפטע הזקנה.
בקשר לנשים ה"רעות", תביא אותן למועדון, נראה להן מה זה dirty woman
להקת הרקדנים - חוץ מחוסר אחידות בתנועות וכוריאוגרפיה בנאלית, ההומואים הקטנים ניסו כמיטב יכולתם להראות קשוחים, אבל יצאו עם פוזה יותר מדי אנאלית...

אפקטים:
וירה לין - שקופית ההסבר כנראה היתה לעזר, סופסוף אלפי אנשים שזמזמו את השיר קרוב ל-30 שנה יודעים מי היתה וירה לין (אגב, בקוקנית זה נייר גלגול. מי שמבין איך הסלנג הקוקני עובד יודע למה : -) אבל היתה לנו בעיה עם שילוב "ושבו בנים לגבולם" ושקופיות החטופים.
אומברטו אקו הגדול מסביר במאמר על הקיטש את שני השלבים של התופעה. בתחילה אתה מתרגש באופן לא מודע ובלתי אמצעי. נניח למראה תמונה של ילד בוכה. כי מי לב אבן לו ולא יכמר לבבו נוכח פני הסבל? בשלב השני אתה נהנה מלהתרגש, ואומר לעצמך: "אוחחח... זה מרגששש!!! כמה כייף להתרגש מן הילד הבוכה / בנינו החטופים. זה מזכך אותי וגורם לי להרגיש טוב ורחום ואנושי". במחילה מאומברטו היקר, אמשיך את הקו המתבקש ואוסיף את שתי המדרגות הבאות (בכיוון המרתף כמובן) : "כולנו מתרגשים ולכן זה בטח מאד מרגש. הי, זה כשכולם מתרגשים זה אפילו עוד יותר מרגש! הו, כמה כייף להתרגש עם כו-לם!" - עיין ערך ילדי הנרות.
והמדרגה האחרונה והאיומה מכל, היא זו שבה אתה חש שהנה עשית משהו מועיל בהתרגשותך. התרגשת = יצאת פטור. ולא כך הוא. אתה רוצה לעשות משהו בעניין החטופים? - צא ופעל בנידון. אל תשב כמו איזו נקניקיה בקונצרט ותחשוב שבאנחת ההזדהות שנפחת עם עוד 2000 איש יצאת ידי חובה.
מה שלא אהבנו הוא את העובדה שהכריחו אותנו להתרגש. זה קיטש בהתגלמותו, וחבל שנושא כה חשוב וכאוב הופך לקיטש. באותה מידה כשפינק הפך לפאשיסט וצעק "and this one is a Jew" כבוד הויג'יי יכול היה להקרין תמונה מאושביץ. או לפחות את הילד המפורסם מן הגטו, הנושא ידיו למעלה בבעתה.
הטקסטים והדימויים מדברים בעד עצמם. אל תאכילו אותנו במצקת, זה קורע לנו את הפה.

הסיום היה חסר קתרזיס. בסרט ובמופע על חומת ברלין היה אפקט של שבירת החומה. ואילו כאן אוליב זעק "הפילו את החומה" ו...זהו. כלום לא קרה. פתאום אורות, וכבר משתחווים, ויאללה קישטא הביתה.

לסיום: נהניתי, אבל בעירבון מאד מוגבל. נהניתי מאוליב, אבל עוד יותר כייף לי למזמז אותו במועדון (עכשיו כבר לא תיתן לי, הא?) נהניתי מאד ללכת עם ידידי המלומד, מחברתו הנעימה ומן הלילה שהלך והתארך לאחר המופע (אבל זה לא קשור).
ודווקא משום שבתוקף עבודתי שלחתי לשם אלפי אנשים (מי שמכיר את פרנסתי יודע), אני חשה חובה להעביר לפחות לכם פה ביקורת צנועה זו. בלי חרטות ובלי חארטות.

חולה עליך אוליב, ותוהה, גבר יפה, סקסי ומוכשר שכמוך, עכשיו לאחר שיא שכזה - what's next