|
|
|
...
כשאני לא כותבת רבים תוהים לאן נעלם "קולי" המופלא
ואין-ספור מחמאות נשפכות על ימין ועל שמאל,
ותחנונים לבדל מילה, לקצה שורה.
וכשאני כותבת - פתאום שוררת דממה,
כאילו כתיבתי עילגת, או סתומה.
האם להיות עוד יותר נהירה
או לסתום את הג'ור?ה (במלעיל)?
...
זה לא יוצא לי מהראש.
סיפרת לי שהבת שלך שאלה אותך לגבי האישה שגרת איתה פעם. כלומר לגבי. שלא ידעת מה להשיב וחיפפת אותה בתשובה סתמית, ש"עכשיו אני כאן". ודאי לא הבנת מה אתה עושה. חשוב איזה אומץ היה לבתך לשאול שאלה רגישה זו. חשוב כמה זמן היא נושאת שאלה זו בקרבה, כמעט שנה עברה מאז בקרה בדירתי בקיץ האחרון. חשוב על מה הסתכלה בדירה הזו, שהתאהבה בה, אולי על השמלות והחצאיות הססגוניות התלויות מאחורי הדלת, על אוצר התכשיטים התלויים על דופן הכוננית, על הפרפומריה בארונית האמבט, על שפע הספרים הלא מוכרים שאינם ספריך. לפני ביקורם את צעצועי הסקס הטמנו עמוק בארון, אך לא הסרנו את תמונתי שליד המיטה, ודמותי בה צפה על פני מים עמוקים. וכיצד השוותה בתך הנבונה את הדירה עם החתולה השחורה-הלבנה שליד הים לעומת הדירה האחרת, העירומה והמיותמת, שבה גידלת אוגרים בכלובים נפרדים, ועם ביתה שלה המוכר והידוע, שבו הכלב חי בחוץ. ואיך שהשוואות אלו שעשו עיניה החדות ומוחה המתבגר הקולט כל פרט, גרמו לה להחליט שבדירה הזו חיית חיי זוג עם אישה אחרת.
חשוב נא שוב על אומץ ליבה לשאול - על מנת לדעת, וזכור שהזדמנות לא לעולם חוזרת. סביר להניח שהיא לא תשאל שוב. אם אתה רואה בכך הקלה – דע שהיא לא תשאל - ולא רק שאלה זו. בטיפשותך, בבלבולך ובהיסוסיך פספסת הזדמנות פז ליצור דיאלוג בוגר ואמיתי עם בת-בשרך, הדומה לך כל כך מבחינה רגשית. כשפטרת אותה במשפט סתום וטרוויאלי, כשהשתמטת וחיפפת אותה במובן מאליו, כשהשבת סתומות על מנת שתידום, תחליף נושא (אולי תדבר על "השמינייה") ולא תחקור שוב - משכת את הגולל על פי באר הקרבה והחברות שבין אב לבת. לימדת אותה שבכל הקשור לשאלות אמיתיות, לרגשות סוערים, למכאובי הרגש המופלאים שמתחילים להתעורר בה על סף גיל ההתבגרות – היא לא תפנה אליך, כי אתה לא יודע להתמודד ומה להשיב.
בדברים מסוימים אולי תפנה לאימה, וזו, כתמיד, תהיה גורם מתווך ביניכם, חיץ. ובאשמתך שלך היא תוסיף ותותיר אותך בודד כתמיד בתוך משפחתך ונטול קשר ישיר אל צאצאיך. בדברים אחרים רגישותה של בתך תחוס על אימה, ולא תציק לה בשאלות מביכות על נשים אחרות בחייך, ודאי גם על דברים אחרים, וכך תישארנה שאלותיה אילמות.
היא אכן תגדל להיות כמוך, בודדה בחיק משפחה אוהבת. הולכת על ביצים ונזהרת לא לדרוך על יבלות, כפי שאתה נזהרת לא להכביד בבעיותיך על אמך. בתך המדהימה למדה כיצד לרצות אתכם בתעודות הצטיינות אותן תמסגרו ותתלו על הקיר, לספק לכם הצלחה שניתן למדוד. כמו שהוריך מתגאים בדיפלומה שלך. היא תזמין אותך להופעה שלה, ותרקוד להפליא, תנגן או תשיר, אבל במה שנוגע לביטוי עצמי מלא של רגשותיה, פחדיה ומה שבאמת מטריד אותה - ממילא כבר שמת לה סייג.
יבואו רגעים מרים יותר, היא רק בתחילת הדרך המפותלת של גיל ההתבגרות. לפעמים אתה תביט עליה, מתייסרת, ותרצה להושיט לה יד ולומר לה שאתה מכיר היטב ייסורים אלו בנפשך ובגופך. אבל זה יהיה מאוחר מדי. לא תוכל לשאול את עצמך מדוע לא פנתה אליך בדבר כזה או אחר. אתה כבר יודע מראש למה.
אתה אומר שלא ידעת מה לומר. שאתם בעצמכם לא סגורים על ההווה ועל מה מחזיק אתכם יחד חוץ מן המצב הכלכלי, הילדים, התינוקת החדשה, הדירה היקרה והמשכנתא הגבוהה, וחברותכם רבת השנים. זה לא מעט דברים משותפים, וזה לא מעט להגיד. אתם ודאי לא סגורים על בניית עתידכם המשותף וכיצד יראה עתיד זה, אבל יכולת להגיד לה משהו אמיתי לגבי העבר שהיא לא הייתה עיוורת מלראותו מן הצד, ושנשאר חסר פשר, שרירותי וגחמני בעיניה.
יכולת לספר לה שאהבת גבר ואישה - פנים רבות לה. ושגילית שאתה יכול לאהוב יותר מאישה אחת, שלא בחרת בזה, ושלמרות הכאב יש להודות: זה קורה. ולהבטיח לה שבעולם מעורבב זה - אהבת אב לבתו איננה משתנה, שבאהבתך זו לא חלות תמורות, שהיא בטוחה תמיד ולא נגרעת, גם כשאבא הולך ובא. גם כשאבא בחו"ל כל השבוע, היא תמיד איתו מול עיניו, תמירה ועיניה קורנות. ושלאהוב יותר מאדם אחד זה כמו לאהוב יותר מילד אחד, כמו שמצאת בליבך מקום לאהוב את אחיה כשנולד, והדבר לא גרע מאהבתך אותה. וכנ"ל לגבי התינוקת. ובסוד תגלה לה שלמרות שאתה אוהב את כל ילדיך, ושכולכם מוצלחים ויפים בעיניך מכל הילדים בעולם, מקום מיוחד בכל זאת שמור עבורה, כי היא הבכורה שהפכה אותך לראשונה לאבא, כי עימה בילית זמן רב יחסית בינקותה, ומשום שמבחינת האופי, הספורטיביות והתעוזה - היא הדומה לך מכולם.
סיפרת לי שעכשיו אתם בעניין של להיות כולם ביחד ולעשות הכול ביחד. עצתי לך היא למצוא את רגעי החסד האינטימיים הספורים ולהיות עם כל אחד קצת לחוד. ועם כל אחד אמיתי ושלו ובדרכו עד הסוף.
אל תדחה לאין-קץ את בניית הגשר, שמא תפספס. בתך האמיצה שולחת אליך יד ומסר ברור. קרביה ודאי התהפכו עשרות פעמים לפני שהעזה לשאול אותך כבדרך אגב. האגביות הזו בעצמה עלתה ביוקר. שלא יסגיר הרגש, שלא ירעד הקול. בנך אף הוא שואל מפעם לפעם, מעיר בתמימות, מנסה לתפוס קצה חוט, קצה-פשר בסמטוחה שבה הוא חי.
אל תפטור את ילדיך בתשובות של לא-כלום כאילו הם ילדים טיפשים אטומים ועיוורים. תשובותיך נועדו להיות קרקע לדו-שיח אמיתי ומתפתח, ולא הוראה אילמת לסתום את הפה, ציווי לא לשאול ולא לחשוב. הנזק יהיה עצום לאין שיעור.
... ככה סתם באמצע היום טלפון לחברים "אנחנו יוצאים לטייל. רוצה להצטרף?" נועלת נעלי הליכה ומוכנה תוך 20 דקות. בדרך לאוטו שואלת "לאן נוסעים?" - "לים המלח". עונה: "סבבה!".
יצאנו קצת מאוחר, והגענו כמעט מאוחר מדי. קצת טיפוס על סלעים, קצת אוכלת אבק, וקצת הליכה במים - והנה הפקח מודיע לנו שסוגרים את השמורה. משם לים, ושני הבנים נכנסים למים בתחתונים. זאבונת בחוץ מתרצת בשריטות מהחתולה והשפשוף בברך (מהפוסט הקודם).
בדרך חזרה עולים לכיוון ערד ועוצרים לתצפית אחרונה במצפור המשקיף אל נוף דמדומים. פתאום משטרה. "תעודות זהות בבקשה" - תפדאל. קודם כל לתימני הלא-מגולח. הוא נראה ערבוש, לא? אחר-כך לזה שנראה אשכנזי מסטול ולא מגולח, בסוף לבחורה עם הקוקיות. זאתי סתם נראית הזויה במשקפיים. "קמינקר, לך תבדוק עם המסוף..." אומר השמן להודי, שמסתלק עם התעודות שלנו לניידת.
"יש עליכם חומרים לא חוקיים? כי אם יש אני אמצא אותם" התחשק לי לשאול: אתה מתכוון לסמים או לאורניום מועשר, לא ברור לי... אה, סמים? חס וחלילה. זאבונת כמעט פולטת : הלוואי, או: לא היום - תבוא מחר, או: במקרה עכשיו אזלו... אך מחליטה הפעם לסתום ת'ג'ורה ולא להתחכם. השמן עורך חיפוש על גופם של הגברים, מוציא להם את הכסף הקטן מהכיסים. אני מחייכת כי בי אסור לו לגעת ללא נוכחות שוטרת. הוא ואני יודעים זאת. הוא מנסה לשבור אותי מנטלית בעוד שאלות מפחידות כאילו אני פתאום אשלוף לו חצי-רבע מאיזה חריץ... אני מתחילה לשיר את "המגפיים של ברוך".
"של מי האוטו? טוב, אתה, הנהג, בוא איתי לרכב. אתם תישארו כאן" הוא מורה בחומרה. ואז: "קמינקר", הוא צועק לשוטר שבניידת, "תשים עליהם עין!" כאילו מה? התעודות שלי בניידת (חשבתי לתת להם את הכרטיס מועדון החדש של הדנג'ן, אבל אלה נראו לי חסרי חוש הומור) והוא חושש שמא אני אתחיל לרוץ בחושך לעבר הכביש או אתגלגל לו מן הצוק? אולי הפדלאה הזו תברח לו לירדן? הלך החריב את כל האוטו שממילא נראה כמו טנדר מרופט מהשטחים, כשהוא לוחץ את הנהג להוציא כבר את הסמים שלבטח נמצאים כאן, או כאן, או שם. הבחורים הלא מגולחים הללו נראו לו חשודים פירסט-קלאס. פתח כל חשבונית וכל טישיו מעפן, אולי נתקססה שם תערבובת ריחנית. שמרו עלינו כאילו היינו סוחרי סמים מבוקשים. לא מצא דבר (חוץ מהרבה קליפות של פומלה).
השמן חוזר לניידת וההודי שואל עם הראש לגבי הרכב, השמן מסמן לו "כלום", ולנו אומר "טוב, רק נרשום אותכם בספר האורחים" כבוד גדול! ואז השמן שואל את ההודי - "על שני אלה ביררת במסוף?" עונה ההודי: "גם השני נקי. אבל לבחורה יש רישום פלילי"... אופס... הבחורה היחידה זו אני. "סמים?!" קופץ השמן משמחה, עוד מעט עושה עלי "איסרו חג"! - "לא", עונה לו ההודי, "תקיפה!". "תקיפה?" ממלמל השמן בבלבול, בהשתאות, באכזבה, ומחזיר לנו את התעודות. שמונה עיניים ננעצות בי, במשקפי-החננה שלעיני ובקוקיות העליזות... סססאמק, כן, תקיפה. לך תסביר להם מה זה זיעויה... מוטב שלא.
אם לא העיכוב הזה אולי היינו מקדימים לחזור ולא היינו עוצרים בשיפודיה לנגב פיתה ראשונה של ספירת העומר ולא היינו פוצחים במיטב שירי לאה גולדברג בדרך הביתה. או שאולי כן. (רק אחת בעולם את שבחך אמרה, וגנותך, חרפתך - כל היתר").
חזרתי מאובקת ובידי פומלה, ואלמלא הייתי מחכה שהדוד ינפיק לי מים חמים - לא הייתם זוכים לקרוא על הרפתקאותי אלו.
תרבחו ותסעדו.
ומחר - אל תאסרו את החג, הוא "נקי", בחייאת זומזום, "אין עליו כלום".
Let my people go
...
אילו התקשטתי רק בחצאית הזהב שתפרתי לארוע, בסנדלי הברונזה, ובעליונית השקופה המפוספסת בזהב ושחור -
ולא הייתי מוסיפה עליהם רביד מצרי וטיארה תואמת המתנוססת מעל קומתי הגוצה לגובה 40 ס"מ לפחות - דיינו.
אילו רק חבשתי לראשי פאת אפרו ענקית ומפתיעה שהסוותה את זהותי האפורה -
ולא היה לי חם, מסורבל ומגרד בראש (מכת כינים?) - דיינו.
אילו הגענו לשמחה, פרעה-רעמספוס הראשון ואנוכי זאבונת-נפרטיטי, לבושים כזוג המלכותי של הערב כששנינו בתלבושת תואמת -
ולא היינו מקימים בדרך סטארט-אפ/חברת קש לסחר בבני אדם - דיינו.
אילו הייתי צריכה להשקיע גם ממון ולא רק חזון בקונספירציה העסקית שרקחנו -
והייתי מסתפקת רק בתפקיד סמנכ"ל כספים ויחסי ציבור - דיינו.
אילו לא היה רעמספוס מתוודע לשושו ופגוש במגרש החנייה, והם לא היו מודים שהם קוראים אדוקים של כתיבתו הגם שהם מכנים אותו בתואר פשיסט-ימני-ומתלהם -
לא היתה עולה במוחו המחשבה לרכוש עבורנו את שושו השמאלנית הפנאטית שמזיינת בתחת ערבי ג'ינג'י (פגוש).
אילו קידמו את פנינו בנות פרעה קליאו-אמילי ואלכסנדריה-פט בתלבושות זהב מרהיבות (שעלו להן בקושי 30 ש"ח ונראו מיליון דולר) -
ואמנחוטפ-טיצ'ר לא היה מכסה ראשו בכאפיה מוזהבת ובמטה שבו היכה (על סלע?) - דיינו.
אילו רכשתי כרטיס חדש לחברות במועדון הדנג'ן -
ולא הייתי מגלה שנוספה הגדרה חדשה שבה אני משובצת כעת (אמילי ופט קראו פה אחד והחליטו: "סוטה!") - דיינו.
אילו קריסטין ממשטרת האופנה היתה מחמיאה לי רק 3 פעמים על הופעתי המלבבת -
ולא היתה חוזרת על כך כל פעם שעברתי ללאונג' ובחזרה (די, עוד!) - דיינו.
אילו ישבתי בשורה הראשונה לצפות בשסן החגיגי -
ולא הייתי מלטפת את גופה המושלם של קרבן הפסח בשבר מצה ומלקקת שוקולד כשר לפסח משדיה המתוקים - דיינו.
אילו הצלחנו לרכוש את ממי או את אחותה המגה-כוסית במכירת השפחות והעבדים -
ולא היה נשארים בידינו זוזים לרכוש את שושו - דיינו.
אילו לא פחדתי מדומי, שהינומת הכלה לא ריככה את חזותה המאיימת - הייתי מנסה לקנות את פרודו, שמניותיו בשוק נפלו במאד מאד מאז נמכר בסכום שערורייתי בנו-לימיט (בנות, מה קרה לכן? זה פרודו!) -
ולא הייתי מצטיידת בעבד לא פחות משובח בהמשך - דיינו.
אילו רכשנו רק את שושו השדופה-
ולא היינו מקבלים אותה בעסקת חבילה של 2 במחיר אחת עם פלשבק העסיסית - דיינו.
אילו הייתי מצליחה להבין מדוע רכש קטסטרופה את נסיך הפירמידות-אוליב הנחשק, למרות שהודה שאין לו מושג מה לעשות בו -
ונתן לי אותו במתנה! - דיינו.
אילו היה לנו את החוש העסקי של שס"ק גם אנו היינו מעמידים למכירה חוזרת את נכסינו המרובים בבשר-אדם ומכפילים את הרווח -
אך לא מגיעים לרמת ההוצאות של הטייקון האגדי קטסטרופה - (אבל הכל ממילא למטרות צדקה) ולכן - דיינו.
אילו לא הרחבנו במעט את גבולות השושו - כי בשביל זיון שכל אינטלקטואלי לא היינו מפזרים כל כך הרבה כסף -
ולא הצלחנו לקשור את הבנות זו לזו, לקיר ולתקרה, ולדחוף להן קוביות קרח לחזה ("זה קר! זה קפוא!" נו בטח, זה קרח! למה ציפיתן?) - דיינו.
אילו שפחותינו הסרבניות היו הולכות צעד אחד נוסף בריקוד האירוטי שחוללו לפנינו -
ואוליב לא היה מצליח להרים את שתיהן ביחד - דיינו.
אילו אוליב היה מסיר גם את מכנסיו וחושף את ישבנו החלק לא רק בפני קטסטרופה -
(ואז ודאי כפות העץ שלי היו נכנסות לפעולה) -
ולא היה מבטיח לי סשן פיצוי (מי יכה את מי - עוד לא נסגר...) - דיינו.
אילו לא מצאתי את עצמי על ארבע למרגלות שפחותי ועבדי במהלך הסשן רב המשתתפים והחבלים -
(כמו שנאמר: "מרבה נכסים - מרבה דאגה") -
כשעקב הסנדל נתקע במכפלת החצאית -
וכשאני מצליחה להעניק לעצמי (!) את הפציעה היחידה באירוע (המכה ה-11: שפשוף בברך. השטיח בקומה העליונה עשוי מנייר זכוכית) - דיינו.
אילו רק הייתי חוזרת הביתה עליזה ומחוייכת בחמש בבוקר -
ולא מקבלת סשן צ"צ (צומי-ציפורניים) מהחתולה שלי - דיינו.
די דיינו, די דיינו, די דיינו, דיינו דיינו דיינו.
די(?)
על אחת כמה וכמה כפולה ומכופלת (כמו הכאב ראש והיובש בפה שהעירוני בבוקר משנתי) חגיגת החירות הזו.
השתה בני חורין, לשנה הבאה בנחושתיים.
היה זהב!
דורית נקברה ביום ראשון אחה"צ ב"תל רקב" (כל הזכויות שמורות לקובקוב)
בלוויה נכחו כקומץ של 100 מחבריה הקרובים, ואחותי הביאה כלבונת.
ספד האח, ובן זוג עתיק, אחד מני כמה שבאו, התיישב על מצבה ופרט על הגיטרה.
בין הפרחים הונח גם ברווז צעצוע, וסיגרית נובלס ננעצה, פילטר למטה כמובן, בתלולית העפר באיזור המשוער של הפה.
ונישא גם הספד זאבוני לדורית .
הספד לדורית - צמד מילים שאין בו מן ההגיון.
דורית עשתה הרבה דברים והיתה הרבה דברים לאנשים רבים. אני בוחרת לפתוח במה דורית לא.
דורית לא היתה מסכימה להיקבר כאן.
לא פעם שוחחנו על כך, ודורית תמיד חזרה והדגישה: "אל תעשו לי לוויה, תערכו לי משתה". באשר לגופה בן התמותה היו הוראותיה ברורות, הגם שקשות לביצוע: "במה שישאר מן הגוף שלי - תאכילו חתולים רעבים". לצערינו בהתחשב במצבה הגופני הירוד בתקופה האחרונה, לא היינו מקבלים אישור מן השירות הוטרינרי להאכיל כלבים וחתולים בבשרה.
דורית לא היתה אומרת לא לעוד סיגרית נובלס, אותה היתה מוצצת, לועסת ונושכת בתשוקה.
דורית לא היתה אומרת לא לחתול. ולעוד חתול. ולכלב. חירות הפרט וביטוי עצמי – גם לבעלי החיים!
דורית לא היתה אומרת לכל אדם, לנזקק, לבודד, לכל יוצר באשר הוא, ליצירה עצמה, לתהליך היצירתיות, לאומנות, למוסיקה ולאיכות חיים.
דורית לעולם לא היתה עומדת מנגד נוכח עוול, שחיתות או רודנות מכל סוג.
דורית לא היתה אומרת לא לעוד כוסית של וודקה גולד, או לעראק עלית, או לשאחטה, או לסטייק, או לסרטנים בשלוש בלילה.
פנייה לחברים, בעקבות התגובות למכתב שפורסם:
דורית לא התכוונה למות.
היו לה תוכניות לעתיד. היא לא ויתרה על החיפוש אחר אהבה וזוגיות, ולאחרונה פתחה בלוג בתפוז. רק שבוע לפני מותה סיפרה בשמחה על עבודתה בבית התמחוי, שאפשרה לה לעזור לאנשים אחרים וגם להאכיל את החתולים שלה. כל מי שהכיר אותה יודע שדורית לא היתה הולכת מבלי לדאוג לסידור מתאים לכלבה בוטן ולחתולים, בפרט לפאני בת ה- 17.
לכל מי שהרגיש רגשי אשמה לנוכח המכתב שכתבה, לכל מי שמלקה את עצמו וששאל איפה היו החברים ומדוע אף אחד לא עזר – דורית לא ידעה לעזור לעצמה כפי שעזרה לאחרים. דורית לא ידעה לקבל עזרה. דורית לא היתה מוכנה לשנות את אורח חייה, ולא הסכימה להיפרד מבעלי החיים ולעזוב אותם מאחור, אפילו במלחמה.
דורית לא הסכימה שמישהו יטיל עליה תנאים ומגבלות בשם העזרה שהוא נותן. במכתבה היא התקוממה נגד אטימות הממסד ואוזלת היד, נגד הבירוקרטיה ונפילה בין הכסאות, נגד הצביעות, ההגבלות והמשחק בחיי אדם, אבל לא כנגד חסרונם או העדרם של חברים. דורית לא היתה גלמודה.
בפרפרזה על הכרזת העצמאות:
ברחוב בר גיורא 39א' בחיפה - הוקמה "מדינת דורית", שם עוצבה דמותי הרוחנית,
ולא רק דמותי שלי.
אי אפשר לכמת 20 שנות חברות בכמה משפטים, לכן בחרתי לסיים בתחביב ובילוי משותף של דורית ושלי. אהבנו לשיר ביחד ולזייף בקולי קולות, ויאמר שדורית עם כל כישוריה - לשיר היא לא ידעה. רק אני יכולתי לשאת את קולה הצרוד מסיגריות, ורק היא יכלה לעמוד בעיוותיי המוסיקאליים. אינני נוהגת לשיר בציבור, בנאדם צריך לדעת מהן מגבלותיו, אך הפעם אחרוג ממנהגי ואקדיש לך, דורית, פאדיחה אחרונה. אני אשיר ודורית תזמזם. אם תקשיבו היטב תוכלו לשמוע גם אותה. ואם אכשל וישבר קולי, עיזרו לי להשלים את השורה. דורית, הפעם אזייף כפליים – גם בשבילך:
"שחקי, שחקי על חלומות
זו אני החולם שח:
שחקי כי באדם אאמין,
כי עודני מאמין בך.
כי עוד נפשי דרור שואפת,
לא מכרתיה לעגל פז.
שחקי כי באדם אאמין,
גם ברוחו, רוח עז".
תודה שבאתם.
פתיתים מעולמה התרבותי של הזאבה, דברים שמומלץ לעקוב אחריהם:
1. סתורים:
'סתורים' הינו אירוע בין- תחומי ייחודי בו הקהל מוזמן לשעה וחצי של אינטראקציה בעיניים מכוסות (blindfolds) עם קבוצת שחקנים, רקדנים ומוזיקאים. 'סתורים' הינה עבודה בתהליך המאתגרת את גבולות הקשר בין היוצרים לקהל, תוך ביטול האלמנט המרכזי והשליט במפגש קלאסי בין השניים- חוש הראייה. באירוע זה כולם חולקים חלל אחד שאין בו במה ואין בו כסאות. השחקנים מובילים את המהלך בזמן ובמרחב, שרים, מתקשרים, נוגעים, רוקדים ומשוחחים עם הקהל, אך גם הקהל חופשי לנוע, לדבר, ליזום או לשבת ולקבל. "סתורים" התארחו בתיאטרון "קרוב".
2. הרצאתם של אורון כץ ויונת צור מקבוצת סמביוטיקה – אוסטרליה על הרקמה החיה של האמנות,
The Living Tissue of Art
From Semi-Living to the Biological Art Lab
ההרצאה עסקה בעבודה במסגרת פרויקט "The Tissue Culture and Art Project", אשר החל בשנת 1996 כפרויקט של מחקר ופיתוח אשר עסק בבחינת הטכנולוגיות של הנדסת רקמות כמדיום לביטוי אמנותי. במסגרת זו הם ערכו מספר פרויקטים אשר הוצגו במסגרות רבות ברחבי העולם כעבודות אמנות. במסגרת ההרצאה הוצגה "סימביוטיקה" (SymbioticA), מעבדה ייחודית הממוקמת בביה"ס לאנטומיה ולביולוגיה באוניברסיטת מערב אוסטרליה, המקדישה את עצמה למחקר ולביקורת של מדעי החיים מנקודת מבט אמנותית. אורון כץ הינו המייסד והמנהל האמנותי של סימביוטיקה. יונת צור הינה המתאמת האקדמית של המעבדה. שנייהם משמשים כאמנים/חוקרים ואוצרים, ונחשבים לחלוצים בתחום של אמנות ביולוגית בעולם. סימביוטיקה- הינה מעבדה שיתופית למחקר של אמנות ומדע בביה"ס לאנטומיה וביולוגיה באוניברסיטת מערב אוסטרליה, המתמקדת במחקר האמנותי של הידע המדעי בכלל ושל הטכנולוגיות הביולוגיות בפרט. זוהי מעבדת המחקר הראשונה מסוגה, אשר ייחודה הוא בכך שהיא מאפשרת לאמנים לעסוק באופן ביקורתי בפרקטיקות העוסקות בהנדסת רקמות בתוך מעבדות מחקר. אורן וצור היו המייסדים של ה-" Tissue Culture and Art Project" ובמסגרת עבודתם האמנותית הציגו והרצו במקומות רבים ברחבי העולם.
3. באודיטוריום בית הספר "מנשר" לאמנות (דוד חכמי 18, ת"א) ערכו ערב הנקרא: ”אנימציה עולמית - הדור הבא“. השתתפו: גילת פרג, ראש מחלקת האנימציה בבית הספר, האנימטור חנן קמינסקי והיסטוריון האנימציה(!) צביקה אורן. הוצגו סרטי גמר מבתי ספר לאנימציה ברחבי העולם.
4. הגעתי במקרה אחרי ההרצאה, ונפלתי על הופעה של שני שלישים מחבורת "ישבנים קוראים שירה" (אותם ניתן לראות מדי פעם בתאטרון תמונע), בכיכובם של נדב בושם בתפקידו הידוע "שמחה בביוף - משוררת ומתנחלת", ובתפקידים קורעים אחרים כמו המורה בטיול שורשים בפולין ועוד, ואיילת רובינסון היפה והמדהימה בתפקידה כ"ערבה בוכייה" זמרת המחאה, וגם הזקנה האסרטיבית, החברה של איט'קה הזקנה המוכה מהכרמל, ובעוד קטעים הזויים מצחיקים עד דמעות. מופע סטירי חד פעמי, בועט ומלא פטרוזיליה (כן, כן...). כל פעם מתחדש ומתעדכן אקטואלית. לא ברור מתי ההופעה הבאה, אבל יתכן שהיא תהיה בקפה ביאליק בת"א.
א. שוב לילה לבן. חבר הרים טלפון באמצע הלילה, ואני נרתמת לעזרה.
יוצאת מגדרי כשצריך לעשות משהו יצירתי עבור אחרים, מלאה אנרגיה, עובדת כמה שצריך, יסודית, ונטענת מחדש. אבל עבור עצמי - אני לא ממצה את הפוטנציאל היצירתי שלי, לא תמיד הולכת עם הדברים עד הסוף. במקום לבוא ולהפגיז עם מי שאני באמת, עם כל היכולות, אני מתחפשת לנורמלית ובינונית, במקום לרשום "מנהלת" אני רושמת "עורכת", או "אחראית", "מרכזת", מקטינה את עצמי שלא יבהלו, מורידה את הדברים המוטרפים והולכת על הבאמצע, שביל הזהב, לכאורה, דרך שאיננה מובילה לשום מקום.
הלילה קבלתי השראה מפרדי מרקיורי, האגדה שיצרה את עצמה. דונט סטופ מי נאו!
נראה לי שהזאבה בדרך להתעוררות.
ב. עדיין מוקסמת ובהיי מהפסיכיאטר שפגשתי שוב אתמול. את שפוייה, הוא אמר לי, את לא משוגעת, אם כי לא נורמלית. כי את לא בנורמה. את לא כמו כולם. וזו לא מחלה. ולכן אין תרופה. ומה בדבר כדורים, שאלתי. כמה כסף יש לך? תני לי 500 אלף שקל, או 50 אלף שקל, או 5000 שקל, וארשום לך מרשם. אבל דוקטור אני יכולה לקבל את המרשם מכל רופא משפחה... את לא צריכה כדורים. להפך. הם עלולים לתת לך דחיפה יותר מדי גדולה. ואם דווקא מאד בא לי להפוך את ההיפר לטורבו? אז תאבדי שליטה. מצד אחד אני בשמיים - אין עלי! ההפרעה שלי לא מוגדרת חולנית. יש לי את כל הלגיטימציה להיות שפויה ופסיכית בעת ובעונה אחת. וזה בסדר. זה אפילו אחלה!
מצד שני - שיט! בשבילי אין קביים פרמקולוגיים. הכל אני צריכה לעשות לבד!
אמת או חובה?
אמת וחובה!
אין חובה, יש רק אמת.
חובה עליך לומר את האמת,
וכל האמת,
ואך ורק את האמת.
אמת או חובה:
מה האמת שלך, האמת הכי אמיתית בחייך?
מהי באמת החובה שלך?
ומה עם החובה שלך לאמת שלך?
במה בחרת
באמת שלך? או בחובה שלך?
אמת שבחרת חובה?
כבר מזמן אין אמת.
עכשיו יש רק חובה.
מקורות השראה:
"אתה חייב, אני חייב, והיא חייבת,
ובגלל זה היא אחרה את הרכבת..."
(פרפרזה על התרנגולים / חיים חפר)
וגם:
"אמת או חובה, אמת או חובה,
מה יש בה, מה יש במילה "אהבה"?
אמת או חובה, אמת או חובה,
אנחנו בלב כבר יודעים את התשובה..."
(נוסטלגיה לפסטיבל שירי ילדים
ביצוע: ריקי גל, מילים: שמרית אור, לחן: קובי אושרת)
א. אין מילים? דווקא יש.
התעוררתי למשמע צפצוף המודיע על כניסת הודעה חדשה: "יקירתי, אין מילים, הבית נראה מדהים. תודה רבה. אוהב אותך". יש חיוך על הבוקר, ואהבה, וסיפוק. חבר טוב עבר דירה והלילה עזרתי לו "להלביש" אותה בווילונות, מפות, ציורים ופיצ'יפקעס, שנותנים לדירה התל-אביבית טעם של בית. מצויידת במכונת התפירה ובבדים המדהימים שקנינו בזיל הזול בנחלת-בינימין מבעוד מועד, התייצבתי לערב שכולו עבודת כפיים פוריה משובצת בשירים ישראלים, שיחות על גוף רוח ונפש, מגלגול נשמות ועד רימינג - הכי גבוה והכי נמוך, המון קפה וטייק-אוויי תאילנדי, וטיול עם הכלבה. "בואי רגע, תיישרי אותי כאן ותסמני", "בוא שנייה, תחזיק את הקצה, אני גוזרת פיק". כשהקפיץ אותי הביתה בארבע וחצי - הדירה נראתה נפלא.
ב. פטפוט מכונת התפירה.
אין על תפירת וילונות. קווים ישרים וארוכים, "כמו בקיץ קרני החמה", וטירטורה המרגיע של מכונת התפירה, קצב מוכר ומנחם הולך אחורה בזמן עד הרחם. כשנולדתי, לאחר ציפיות רבות של 5 שנות נישואים, לאחר אובדן אחי ואחיותי העוברים, רץ אבא לקנות לאמא טבעת זהב. ואולם אמא ביקשה מכונת תפירה חדשה. הברנינה ההיא הלכה איתנו עד שהייתי כבר אחרי הצבא. בכל בית שהכרתי בילדותי היתה מכונת תפירה. לאמא, לדודה שרה הראשונה ולדודה שרה השנייה, לסבא אליק כמובן, שלימד את בנותיו לתפור (את עצמו לימד סבא - נהג משאית), אפילו לסבתא רבקה. אני זוכרת משחקים בשאריות הבדים, ואיך "תפרתי" בגדים לבובות, דפדוף בבורדה וניסיון לעקוב אחר גזרה במפת הדרכים, ריח חריף של ערימות ג'ינס גזור מהמפעל, כשסבא ואמא דופקים דואט במכונות המקשקשות, תופרים במרפסת אלפי פריטי קונפקציה, כמו פועלות מעזה, כמו עבדים מסין.
ג. והרי התחזית:
ממרפסת הגג אני רואה את האובך על הים. (וואו, איך הייתי יצירתית ופרודוקטיבית).
אוהבים אותי.
הולך להיות יום מושלם.
כזה אני רוצה:
ועדת הכלכלה של הכנסת אישרה את השימוש בסאגוויי, מן סוג של קורקינט ממונע, כלי רכב שההיגוי, העצירה והייצוב שלו נעשים בהטיית הגוף באמצעות מערכת ג'ירוסקופית. הרכב מתאים במיוחד לנוע בערים צפופות. מהירותו מגיעה ל- 20 קמ"ש, והוא בעל כושר תמרון מרשים. אין צורך ברישיון כדי לנהוג על הסאגוויי, כל אחד מעל גיל 16 יכול, וקל מאד ללמוד לתפעל אותו. הבעיה היחידה: מחיר הסגווי יעמוד על כ – 30 אלף שקל!
מתחילה מגבית שנתית לטובת הצעצוע - כולל החלטה להתמקצע במציאת אפיקומנים...
