דורית נקברה ביום ראשון אחה"צ ב"תל רקב" (כל הזכויות שמורות לקובקוב)
בלוויה נכחו כקומץ של 100 מחבריה הקרובים, ואחותי הביאה כלבונת.
ספד האח, ובן זוג עתיק, אחד מני כמה שבאו, התיישב על מצבה ופרט על הגיטרה.
בין הפרחים הונח גם ברווז צעצוע, וסיגרית נובלס ננעצה, פילטר למטה כמובן, בתלולית העפר באיזור המשוער של הפה.
ונישא גם הספד זאבוני לדורית .
הספד לדורית - צמד מילים שאין בו מן ההגיון.
דורית עשתה הרבה דברים והיתה הרבה דברים לאנשים רבים. אני בוחרת לפתוח במה דורית לא.
דורית לא היתה מסכימה להיקבר כאן.
לא פעם שוחחנו על כך, ודורית תמיד חזרה והדגישה: "אל תעשו לי לוויה, תערכו לי משתה". באשר לגופה בן התמותה היו הוראותיה ברורות, הגם שקשות לביצוע: "במה שישאר מן הגוף שלי - תאכילו חתולים רעבים". לצערינו בהתחשב במצבה הגופני הירוד בתקופה האחרונה, לא היינו מקבלים אישור מן השירות הוטרינרי להאכיל כלבים וחתולים בבשרה.
דורית לא היתה אומרת לא לעוד סיגרית נובלס, אותה היתה מוצצת, לועסת ונושכת בתשוקה.
דורית לא היתה אומרת לא לחתול. ולעוד חתול. ולכלב. חירות הפרט וביטוי עצמי – גם לבעלי החיים!
דורית לא היתה אומרת לכל אדם, לנזקק, לבודד, לכל יוצר באשר הוא, ליצירה עצמה, לתהליך היצירתיות, לאומנות, למוסיקה ולאיכות חיים.
דורית לעולם לא היתה עומדת מנגד נוכח עוול, שחיתות או רודנות מכל סוג.
דורית לא היתה אומרת לא לעוד כוסית של וודקה גולד, או לעראק עלית, או לשאחטה, או לסטייק, או לסרטנים בשלוש בלילה.
פנייה לחברים, בעקבות התגובות למכתב שפורסם:
דורית לא התכוונה למות.
היו לה תוכניות לעתיד. היא לא ויתרה על החיפוש אחר אהבה וזוגיות, ולאחרונה פתחה בלוג בתפוז. רק שבוע לפני מותה סיפרה בשמחה על עבודתה בבית התמחוי, שאפשרה לה לעזור לאנשים אחרים וגם להאכיל את החתולים שלה. כל מי שהכיר אותה יודע שדורית לא היתה הולכת מבלי לדאוג לסידור מתאים לכלבה בוטן ולחתולים, בפרט לפאני בת ה- 17.
לכל מי שהרגיש רגשי אשמה לנוכח המכתב שכתבה, לכל מי שמלקה את עצמו וששאל איפה היו החברים ומדוע אף אחד לא עזר – דורית לא ידעה לעזור לעצמה כפי שעזרה לאחרים. דורית לא ידעה לקבל עזרה. דורית לא היתה מוכנה לשנות את אורח חייה, ולא הסכימה להיפרד מבעלי החיים ולעזוב אותם מאחור, אפילו במלחמה.
דורית לא הסכימה שמישהו יטיל עליה תנאים ומגבלות בשם העזרה שהוא נותן. במכתבה היא התקוממה נגד אטימות הממסד ואוזלת היד, נגד הבירוקרטיה ונפילה בין הכסאות, נגד הצביעות, ההגבלות והמשחק בחיי אדם, אבל לא כנגד חסרונם או העדרם של חברים. דורית לא היתה גלמודה.
בפרפרזה על הכרזת העצמאות:
ברחוב בר גיורא 39א' בחיפה - הוקמה "מדינת דורית", שם עוצבה דמותי הרוחנית,
ולא רק דמותי שלי.
אי אפשר לכמת 20 שנות חברות בכמה משפטים, לכן בחרתי לסיים בתחביב ובילוי משותף של דורית ושלי. אהבנו לשיר ביחד ולזייף בקולי קולות, ויאמר שדורית עם כל כישוריה - לשיר היא לא ידעה. רק אני יכולתי לשאת את קולה הצרוד מסיגריות, ורק היא יכלה לעמוד בעיוותיי המוסיקאליים. אינני נוהגת לשיר בציבור, בנאדם צריך לדעת מהן מגבלותיו, אך הפעם אחרוג ממנהגי ואקדיש לך, דורית, פאדיחה אחרונה. אני אשיר ודורית תזמזם. אם תקשיבו היטב תוכלו לשמוע גם אותה. ואם אכשל וישבר קולי, עיזרו לי להשלים את השורה. דורית, הפעם אזייף כפליים – גם בשבילך:
"שחקי, שחקי על חלומות
זו אני החולם שח:
שחקי כי באדם אאמין,
כי עודני מאמין בך.
כי עוד נפשי דרור שואפת,
לא מכרתיה לעגל פז.
שחקי כי באדם אאמין,
גם ברוחו, רוח עז".
תודה שבאתם.
לפני 17 שנים. 5 באפריל 2007 בשעה 19:04