...
אילו התקשטתי רק בחצאית הזהב שתפרתי לארוע, בסנדלי הברונזה, ובעליונית השקופה המפוספסת בזהב ושחור -
ולא הייתי מוסיפה עליהם רביד מצרי וטיארה תואמת המתנוססת מעל קומתי הגוצה לגובה 40 ס"מ לפחות - דיינו.
אילו רק חבשתי לראשי פאת אפרו ענקית ומפתיעה שהסוותה את זהותי האפורה -
ולא היה לי חם, מסורבל ומגרד בראש (מכת כינים?) - דיינו.
אילו הגענו לשמחה, פרעה-רעמספוס הראשון ואנוכי זאבונת-נפרטיטי, לבושים כזוג המלכותי של הערב כששנינו בתלבושת תואמת -
ולא היינו מקימים בדרך סטארט-אפ/חברת קש לסחר בבני אדם - דיינו.
אילו הייתי צריכה להשקיע גם ממון ולא רק חזון בקונספירציה העסקית שרקחנו -
והייתי מסתפקת רק בתפקיד סמנכ"ל כספים ויחסי ציבור - דיינו.
אילו לא היה רעמספוס מתוודע לשושו ופגוש במגרש החנייה, והם לא היו מודים שהם קוראים אדוקים של כתיבתו הגם שהם מכנים אותו בתואר פשיסט-ימני-ומתלהם -
לא היתה עולה במוחו המחשבה לרכוש עבורנו את שושו השמאלנית הפנאטית שמזיינת בתחת ערבי ג'ינג'י (פגוש).
אילו קידמו את פנינו בנות פרעה קליאו-אמילי ואלכסנדריה-פט בתלבושות זהב מרהיבות (שעלו להן בקושי 30 ש"ח ונראו מיליון דולר) -
ואמנחוטפ-טיצ'ר לא היה מכסה ראשו בכאפיה מוזהבת ובמטה שבו היכה (על סלע?) - דיינו.
אילו רכשתי כרטיס חדש לחברות במועדון הדנג'ן -
ולא הייתי מגלה שנוספה הגדרה חדשה שבה אני משובצת כעת (אמילי ופט קראו פה אחד והחליטו: "סוטה!") - דיינו.
אילו קריסטין ממשטרת האופנה היתה מחמיאה לי רק 3 פעמים על הופעתי המלבבת -
ולא היתה חוזרת על כך כל פעם שעברתי ללאונג' ובחזרה (די, עוד!) - דיינו.
אילו ישבתי בשורה הראשונה לצפות בשסן החגיגי -
ולא הייתי מלטפת את גופה המושלם של קרבן הפסח בשבר מצה ומלקקת שוקולד כשר לפסח משדיה המתוקים - דיינו.
אילו הצלחנו לרכוש את ממי או את אחותה המגה-כוסית במכירת השפחות והעבדים -
ולא היה נשארים בידינו זוזים לרכוש את שושו - דיינו.
אילו לא פחדתי מדומי, שהינומת הכלה לא ריככה את חזותה המאיימת - הייתי מנסה לקנות את פרודו, שמניותיו בשוק נפלו במאד מאד מאז נמכר בסכום שערורייתי בנו-לימיט (בנות, מה קרה לכן? זה פרודו!) -
ולא הייתי מצטיידת בעבד לא פחות משובח בהמשך - דיינו.
אילו רכשנו רק את שושו השדופה-
ולא היינו מקבלים אותה בעסקת חבילה של 2 במחיר אחת עם פלשבק העסיסית - דיינו.
אילו הייתי מצליחה להבין מדוע רכש קטסטרופה את נסיך הפירמידות-אוליב הנחשק, למרות שהודה שאין לו מושג מה לעשות בו -
ונתן לי אותו במתנה! - דיינו.
אילו היה לנו את החוש העסקי של שס"ק גם אנו היינו מעמידים למכירה חוזרת את נכסינו המרובים בבשר-אדם ומכפילים את הרווח -
אך לא מגיעים לרמת ההוצאות של הטייקון האגדי קטסטרופה - (אבל הכל ממילא למטרות צדקה) ולכן - דיינו.
אילו לא הרחבנו במעט את גבולות השושו - כי בשביל זיון שכל אינטלקטואלי לא היינו מפזרים כל כך הרבה כסף -
ולא הצלחנו לקשור את הבנות זו לזו, לקיר ולתקרה, ולדחוף להן קוביות קרח לחזה ("זה קר! זה קפוא!" נו בטח, זה קרח! למה ציפיתן?) - דיינו.
אילו שפחותינו הסרבניות היו הולכות צעד אחד נוסף בריקוד האירוטי שחוללו לפנינו -
ואוליב לא היה מצליח להרים את שתיהן ביחד - דיינו.
אילו אוליב היה מסיר גם את מכנסיו וחושף את ישבנו החלק לא רק בפני קטסטרופה -
(ואז ודאי כפות העץ שלי היו נכנסות לפעולה) -
ולא היה מבטיח לי סשן פיצוי (מי יכה את מי - עוד לא נסגר...) - דיינו.
אילו לא מצאתי את עצמי על ארבע למרגלות שפחותי ועבדי במהלך הסשן רב המשתתפים והחבלים -
(כמו שנאמר: "מרבה נכסים - מרבה דאגה") -
כשעקב הסנדל נתקע במכפלת החצאית -
וכשאני מצליחה להעניק לעצמי (!) את הפציעה היחידה באירוע (המכה ה-11: שפשוף בברך. השטיח בקומה העליונה עשוי מנייר זכוכית) - דיינו.
אילו רק הייתי חוזרת הביתה עליזה ומחוייכת בחמש בבוקר -
ולא מקבלת סשן צ"צ (צומי-ציפורניים) מהחתולה שלי - דיינו.
די דיינו, די דיינו, די דיינו, דיינו דיינו דיינו.
די(?)
על אחת כמה וכמה כפולה ומכופלת (כמו הכאב ראש והיובש בפה שהעירוני בבוקר משנתי) חגיגת החירות הזו.
השתה בני חורין, לשנה הבאה בנחושתיים.
היה זהב!
לפני 17 שנים. 7 באפריל 2007 בשעה 8:56