... ככה סתם באמצע היום טלפון לחברים "אנחנו יוצאים לטייל. רוצה להצטרף?" נועלת נעלי הליכה ומוכנה תוך 20 דקות. בדרך לאוטו שואלת "לאן נוסעים?" - "לים המלח". עונה: "סבבה!".
יצאנו קצת מאוחר, והגענו כמעט מאוחר מדי. קצת טיפוס על סלעים, קצת אוכלת אבק, וקצת הליכה במים - והנה הפקח מודיע לנו שסוגרים את השמורה. משם לים, ושני הבנים נכנסים למים בתחתונים. זאבונת בחוץ מתרצת בשריטות מהחתולה והשפשוף בברך (מהפוסט הקודם).
בדרך חזרה עולים לכיוון ערד ועוצרים לתצפית אחרונה במצפור המשקיף אל נוף דמדומים. פתאום משטרה. "תעודות זהות בבקשה" - תפדאל. קודם כל לתימני הלא-מגולח. הוא נראה ערבוש, לא? אחר-כך לזה שנראה אשכנזי מסטול ולא מגולח, בסוף לבחורה עם הקוקיות. זאתי סתם נראית הזויה במשקפיים. "קמינקר, לך תבדוק עם המסוף..." אומר השמן להודי, שמסתלק עם התעודות שלנו לניידת.
"יש עליכם חומרים לא חוקיים? כי אם יש אני אמצא אותם" התחשק לי לשאול: אתה מתכוון לסמים או לאורניום מועשר, לא ברור לי... אה, סמים? חס וחלילה. זאבונת כמעט פולטת : הלוואי, או: לא היום - תבוא מחר, או: במקרה עכשיו אזלו... אך מחליטה הפעם לסתום ת'ג'ורה ולא להתחכם. השמן עורך חיפוש על גופם של הגברים, מוציא להם את הכסף הקטן מהכיסים. אני מחייכת כי בי אסור לו לגעת ללא נוכחות שוטרת. הוא ואני יודעים זאת. הוא מנסה לשבור אותי מנטלית בעוד שאלות מפחידות כאילו אני פתאום אשלוף לו חצי-רבע מאיזה חריץ... אני מתחילה לשיר את "המגפיים של ברוך".
"של מי האוטו? טוב, אתה, הנהג, בוא איתי לרכב. אתם תישארו כאן" הוא מורה בחומרה. ואז: "קמינקר", הוא צועק לשוטר שבניידת, "תשים עליהם עין!" כאילו מה? התעודות שלי בניידת (חשבתי לתת להם את הכרטיס מועדון החדש של הדנג'ן, אבל אלה נראו לי חסרי חוש הומור) והוא חושש שמא אני אתחיל לרוץ בחושך לעבר הכביש או אתגלגל לו מן הצוק? אולי הפדלאה הזו תברח לו לירדן? הלך החריב את כל האוטו שממילא נראה כמו טנדר מרופט מהשטחים, כשהוא לוחץ את הנהג להוציא כבר את הסמים שלבטח נמצאים כאן, או כאן, או שם. הבחורים הלא מגולחים הללו נראו לו חשודים פירסט-קלאס. פתח כל חשבונית וכל טישיו מעפן, אולי נתקססה שם תערבובת ריחנית. שמרו עלינו כאילו היינו סוחרי סמים מבוקשים. לא מצא דבר (חוץ מהרבה קליפות של פומלה).
השמן חוזר לניידת וההודי שואל עם הראש לגבי הרכב, השמן מסמן לו "כלום", ולנו אומר "טוב, רק נרשום אותכם בספר האורחים" כבוד גדול! ואז השמן שואל את ההודי - "על שני אלה ביררת במסוף?" עונה ההודי: "גם השני נקי. אבל לבחורה יש רישום פלילי"... אופס... הבחורה היחידה זו אני. "סמים?!" קופץ השמן משמחה, עוד מעט עושה עלי "איסרו חג"! - "לא", עונה לו ההודי, "תקיפה!". "תקיפה?" ממלמל השמן בבלבול, בהשתאות, באכזבה, ומחזיר לנו את התעודות. שמונה עיניים ננעצות בי, במשקפי-החננה שלעיני ובקוקיות העליזות... סססאמק, כן, תקיפה. לך תסביר להם מה זה זיעויה... מוטב שלא.
אם לא העיכוב הזה אולי היינו מקדימים לחזור ולא היינו עוצרים בשיפודיה לנגב פיתה ראשונה של ספירת העומר ולא היינו פוצחים במיטב שירי לאה גולדברג בדרך הביתה. או שאולי כן. (רק אחת בעולם את שבחך אמרה, וגנותך, חרפתך - כל היתר").
חזרתי מאובקת ובידי פומלה, ואלמלא הייתי מחכה שהדוד ינפיק לי מים חמים - לא הייתם זוכים לקרוא על הרפתקאותי אלו.
תרבחו ותסעדו.
ומחר - אל תאסרו את החג, הוא "נקי", בחייאת זומזום, "אין עליו כלום".
Let my people go
לפני 17 שנים. 9 באפריל 2007 בשעה 21:44
