א. אין מילים? דווקא יש.
התעוררתי למשמע צפצוף המודיע על כניסת הודעה חדשה: "יקירתי, אין מילים, הבית נראה מדהים. תודה רבה. אוהב אותך". יש חיוך על הבוקר, ואהבה, וסיפוק. חבר טוב עבר דירה והלילה עזרתי לו "להלביש" אותה בווילונות, מפות, ציורים ופיצ'יפקעס, שנותנים לדירה התל-אביבית טעם של בית. מצויידת במכונת התפירה ובבדים המדהימים שקנינו בזיל הזול בנחלת-בינימין מבעוד מועד, התייצבתי לערב שכולו עבודת כפיים פוריה משובצת בשירים ישראלים, שיחות על גוף רוח ונפש, מגלגול נשמות ועד רימינג - הכי גבוה והכי נמוך, המון קפה וטייק-אוויי תאילנדי, וטיול עם הכלבה. "בואי רגע, תיישרי אותי כאן ותסמני", "בוא שנייה, תחזיק את הקצה, אני גוזרת פיק". כשהקפיץ אותי הביתה בארבע וחצי - הדירה נראתה נפלא.
ב. פטפוט מכונת התפירה.
אין על תפירת וילונות. קווים ישרים וארוכים, "כמו בקיץ קרני החמה", וטירטורה המרגיע של מכונת התפירה, קצב מוכר ומנחם הולך אחורה בזמן עד הרחם. כשנולדתי, לאחר ציפיות רבות של 5 שנות נישואים, לאחר אובדן אחי ואחיותי העוברים, רץ אבא לקנות לאמא טבעת זהב. ואולם אמא ביקשה מכונת תפירה חדשה. הברנינה ההיא הלכה איתנו עד שהייתי כבר אחרי הצבא. בכל בית שהכרתי בילדותי היתה מכונת תפירה. לאמא, לדודה שרה הראשונה ולדודה שרה השנייה, לסבא אליק כמובן, שלימד את בנותיו לתפור (את עצמו לימד סבא - נהג משאית), אפילו לסבתא רבקה. אני זוכרת משחקים בשאריות הבדים, ואיך "תפרתי" בגדים לבובות, דפדוף בבורדה וניסיון לעקוב אחר גזרה במפת הדרכים, ריח חריף של ערימות ג'ינס גזור מהמפעל, כשסבא ואמא דופקים דואט במכונות המקשקשות, תופרים במרפסת אלפי פריטי קונפקציה, כמו פועלות מעזה, כמו עבדים מסין.
ג. והרי התחזית:
ממרפסת הגג אני רואה את האובך על הים. (וואו, איך הייתי יצירתית ופרודוקטיבית).
אוהבים אותי.
הולך להיות יום מושלם.
לפני 17 שנים. 20 במרץ 2007 בשעה 9:06
