א. שוב לילה לבן. חבר הרים טלפון באמצע הלילה, ואני נרתמת לעזרה.
יוצאת מגדרי כשצריך לעשות משהו יצירתי עבור אחרים, מלאה אנרגיה, עובדת כמה שצריך, יסודית, ונטענת מחדש. אבל עבור עצמי - אני לא ממצה את הפוטנציאל היצירתי שלי, לא תמיד הולכת עם הדברים עד הסוף. במקום לבוא ולהפגיז עם מי שאני באמת, עם כל היכולות, אני מתחפשת לנורמלית ובינונית, במקום לרשום "מנהלת" אני רושמת "עורכת", או "אחראית", "מרכזת", מקטינה את עצמי שלא יבהלו, מורידה את הדברים המוטרפים והולכת על הבאמצע, שביל הזהב, לכאורה, דרך שאיננה מובילה לשום מקום.
הלילה קבלתי השראה מפרדי מרקיורי, האגדה שיצרה את עצמה. דונט סטופ מי נאו!
נראה לי שהזאבה בדרך להתעוררות.
ב. עדיין מוקסמת ובהיי מהפסיכיאטר שפגשתי שוב אתמול. את שפוייה, הוא אמר לי, את לא משוגעת, אם כי לא נורמלית. כי את לא בנורמה. את לא כמו כולם. וזו לא מחלה. ולכן אין תרופה. ומה בדבר כדורים, שאלתי. כמה כסף יש לך? תני לי 500 אלף שקל, או 50 אלף שקל, או 5000 שקל, וארשום לך מרשם. אבל דוקטור אני יכולה לקבל את המרשם מכל רופא משפחה... את לא צריכה כדורים. להפך. הם עלולים לתת לך דחיפה יותר מדי גדולה. ואם דווקא מאד בא לי להפוך את ההיפר לטורבו? אז תאבדי שליטה. מצד אחד אני בשמיים - אין עלי! ההפרעה שלי לא מוגדרת חולנית. יש לי את כל הלגיטימציה להיות שפויה ופסיכית בעת ובעונה אחת. וזה בסדר. זה אפילו אחלה!
מצד שני - שיט! בשבילי אין קביים פרמקולוגיים. הכל אני צריכה לעשות לבד!
לפני 17 שנים. 23 במרץ 2007 בשעה 3:41
