cantankerous

...
נתקלתי בהגיגים מאביב אנגלי שלפני שלוש שנים. כשחייתי שם נהגתי לשלוח לחברים ובני משפחה את רשמיי מן הממלכה המאוחדת. [i]

"אביב הגיע. מאי על פני ארץ.
עזבנו את מרקט-הרבורו ואנו גרים בינתיים אצל כריס, חבר של סיימון, בכפר בשם סטרטון-סאגוואז, הסמוך מאד לעיר הרפורד. בכוונתנו להשתקע בעיר הקטנה והמקסימה הזו, אלא שסיימון לא מפסיק לחשוק במגורים בקראוון בלב שדות. ושדות האביב עכשיו אכן יפהפיים. את הארץ סביבנו מכסה מין צמח הדומה מעט לחרדל המצוי שלנו אבל ענק ובצהוב הרבה יותר עז, שהחקלאים האנגלים מעבדים לשמן מאכל, עליו הירוקים-אפורים-כחולים מדגישים את צוהב הפריחה. מרבדים צהובים מתנוצצים בבוהק רווי בלתי אפשרי בתוך הירוק הירוק הזה. גובהם של הצמחים בממוצע כגובהי, שדה צהוב וריחני חציתי עד צוואר על גדות נהר הוואי. אני חשה כחית השדה בתוך תמונה של ואן-גוך, או סוטין, והברבורים חולפים על פני לאורך הנהר הזורם דרומה.

אני רוצה מקום ליצור, כן ציור ומכונת תפירה. לברר מתי שבועות. לקרוא את מגילת רות.
אני צריכה לכתוב בזעם, בחרון, אבל עדיין לשים לב לריקוד פרחי עץ הערמון מול חלוני שאיננו חלוני. פרחי הערמון הלבנים זקופים באשכולות חרוטים מחודדים מצביעים כלפי השמים, מתנדנדים קלות בינות לעלוות האביב הירקרקה החדשה. נוף בתי הלבנים האדומות והחלונות הלבנים, כל כך שכיח, נדוש ומרגיע. הבתים דומים, פשוטים, לא מנסים להתחכם, יפים בעיניים שהורגלו בבטון ושפריץ מאפיר ובטיח מתקלף. לבני החימר השרופות מתגוונות באלף גוון בין חום ורדרד וכתום אדמדם, ויוצרות משטחים שבהם כל מטר, או כל יארד מרובע, מעניינים את העין במקריותם.

אני מביטה דרך החלון ורואה את כריס חוזר, ושומעת את נשימותיו של פאקה, הלרצ'ר הזהוב, שרץ אל קערת המים שלו. אפילו בשבילו, בן למשפחת הגרייהאונד, גבוה ודק, כלב כישרוני ומקסים במיוחד, אפילו בשבילו אין החיים פשוטים. למה אסור לצאת ממגרש הגולף ולרוץ עד בוש אחר ארנבות בשדה הסמוך, אבל בימים אחרים מעודדים אותו לצוד ליד הערוץ. למה לשכב רוב היום על יצועו ולא על מיטותינו? למה לפעמים טיול בוקר נהדר ולפעמים רק פותחים לו הדלת שיוציא את עצמו ויחזור כבר, הדלת פקוחה אבל עפעפינו עוד לא.

עכשיו בגלל דייב השכן הדפוק שהלך והראה לכפריים בפאב המקומי צילום סלולארי של הזין העלוב שלו, רואים אנשי הכפר בכריס ובסיימון גם כן מין מוזרים פרוורטיים שמסתובבים עם חתיכת גועל נפש, וזה מה שיוצא מכך שהם מעניקים עזרה ותשומת לב למוכה גורל וחדל האישים הזה. מעצבן אותי שיש כאן כל כך הרבה גופי רווחה וטיפול ועזרה וחינוך שיכולים לעזור לדייב, ואת הכול הוא יכול לקבל חינם אין כסף, ולחלץ עצמו ממעגל המצוקה והעליבות, אבל לא – שרוי בכהות ובטמטום ובבורות ונמק משעמום וחדלון, ומאלכוהול שהוא שותה לארוחת בוקר. כאשר הופיע לאחרונה במוצאי שבת, מיהרתי ונכנסתי לחדרנו כדי לא לפרוש בנוכחותו. לא היה לי כוח לשאת אותו ואת פטפוטיו המעיקים. שקעתי בספר אבל לא יכולתי שלא לשמוע את השיחה בחדר המגורים, והגבתי בפרצופים שאי לא ראה ובמלמולים בעברית שאיש ממילא לא מבין. כריס וסיימון גם הם היו שקועים בספריהם. כריס באיזה מותחן פסיכולוגי וסיימון במשהו על האס-איי-אס, יחידת הקומנדו הבריטית. סיימון הרים את עיניו מן הספר ושאל את דייב אם גם הוא קורא – ודייב אמר שלא - הוא לא יכול לקרוא, הוא לא יודע קרוא וכתוב. השקט שהשמעתי מן החדר הסמוך היה סמיך יותר, כיוון שכאב לי, צרם לי, אפילו חשתי בחילה. אנאלפבית בן עשרים ומשהו. למה? לך תדע... ניסיתי לחוש רחמים כלפיו אבל מיום ליום הדבר קשה יותר ויותר.

אני שמחה לראות את סיימון נהנה מחברת גברים, וכשהוא מתעסק עם כריס וג'ם ועושה איתם מה שעושים גברים בחברותא, אני פורשת הצידה ונותנת לו ספייס לחווייה עם איכות גברית, ונמצאת שם ברקע צופה אנתרופולוגית בלי לקרצץ. הם יוצאים עם הכלב שיצוד ארנבות בשדות ופסיונים בחורש, והולכים להתגנב למגרש גולף ולחבוט בכמה כדורים אחרי שעות הסגירה, או לאסוף פסולת מתכת ולמכור אותה על המשקל, ולאסוף עצים ולהבעיר באח שבבית או במדורה עליזה בחוץ, ולקפוץ לפאב או סתם לשתות ולהתגלגל בבית או בחצר, להתגושש ולהתאבק על השטיח. לא אכפת לי שאין לי שום חלק בזה. אני מסתפקת שכך שיכולים להיות לו חיי חברה גבריים שכאלה, שהוא מסוגל להיות חברותי ולשאוב מכך הנאה.

המשך יבוא..."