...בפוסט הקודם העירה לי קוויני שזה נכון ועצוב.
"מערכת יחסים" זה בטוח יותר מ"לאבד את עצמך באהבה".
כן, זה נכון. כן, זה עצוב.
אבל האם המשא-ומתן, החוזה-הבטוח-לאהוב בתנאים כך-וכך עצוב פחות מלאבד את עצמך באהבה? לאבד עצמך, עצמיותך, נפשך, כוליותך, כל-כולך? לאבד במובן של "לאבד עצמך לדעת"? להתאבד?
אולי זה עצב מסוג אחר.
הראשון מאופק, מלנכולי ומיואש, השני טוטאלי, טראגי, מבועת.
_ _ _
מה זה "הזעם"? ספר, ואפילו לא ספר דגול. סתם ספר "מילוי" לשלב של החום והדלקת בגרון, כיוון שאינני יכולה להתרכז במשהו משמעותי יותר (כמו הכד מטנסי/ מאיר אגסי ז"ל. מבורך! אבל עליו אולי בפעם האחרת, אני צולחת את הפרק הראשון).
"הזעם" הוא ספר על חיי נישואין קצרים ועל אהבה שמתה. בני הזוג מרגיזים אותך לסירוגין, פעם הוא פעם היא, ומתוך הזדהות את צועקת עליהם "עשה כך, אידיוט, זה בידיים שלך!" או "אוי, לא, טיפשה! טיפשה! איך אישה כל כך חכמה יכולה להיות כה אטומה, מפגרת!", ואת מבינה את התפוררות מערכת היחסים שלהם מבפנים, שלב שלב, פירור-פירור. בסך הכל מבחינתי הציון לא יותר מרבע לשמונה. סה טו. מלבד מה שצוטט אין לי המלצה מיוחדת.
_ _ _
זו הביקורת שלי, ההתייחסות האישית, האינטימית שלי לחווית קריאה. הרגשתי שאם לא אשמור את הציטוט יאבד הספר ויום אחד לא אזכור דבר ממנו. אפילו לא את שם המחברת, פרננדה, ברננדה, משהו כזה. אולי רק את הגופן האדום על הכריכה.
כמעט מכל ספר, ואפילו מן הגרועים שבהם (אני ביבליופילית-אומניבורית), אני סוחטת דבר מה לעצמי, איזה תגמול פיצפון, פיצוי על בזבוז הזמן וסתימת הזיכרון בזוטות. תמיד יש לי איזה משפט שאני יכולה לסמן, לזכור לפרק זמן קצר, לוקחת איתי איזה ציטוט או דימוי, בדל זיכרון שישאר אחרי שאשכח הכל (וזה קורה מהר. האמנזיה מגינה עלי).
נראה לי שאשוב להערה זו בציטוטים ובביקורות הבאות.
לפני 16 שנים. 22 בפברואר 2008 בשעה 17:21