cantankerous

...
זה התחיל רע, בחלופת מכתבים נבזיים ואיומים עם אחד השכנים מלמטה. הוא טען שהמים מן הגג שלי מגיעים הישר אליו, שתי קומות מתחת. אבל זה לא היה המרזב שלי שדלף. מי הוא בכלל, לא ידעתי. היה לי רק את שמו. לא הצלחתי לחבר את השם לאחד מפרצופי חדר המדרגות. אז נכנסתי בו, באבי-אביו, ובאם-אימו. מילולית כמובן, ובכתב, ובשפה משפטית שמרתיחה את הדם. תסמכו על הזאבה. עצבנתי אותו להפליא והוא השיב ברהיטות ובנחישות, אך גם באגרסיביות. בפעם הבאה כשנזלו המים הגיח ברוח פורענות. רק אז התברר לי שזהו השכן החסון להפליא, שרירן גלוח ראש ואימתני, מישהו שלא הייתם רוצים להיתקל בו בסמטה חשוכה. הוכחתי לו שטעות בידו, ומרזבי תקין, ואיך אמרו פעם, זב"שו. ימים עברו, חורף סוער חלף, וגם המרזב שלי נתלש ברוחות הים העזות. עם בוא הקיץ עת שטפתי את הגג, שוב ריססתי לו את הבית במים למכביר. הוא חיש בא, מצלצל איומות בדלת. פתחתי, לבושה כמעט בכלום, וריככתי את ההתלהמות בטרם פרוץ. סוכם שאודיע לו טלפונית מתי אני שוטפת, שיסגור את החלונות. ושלא אשתמש בסבון, למען בריאות עציציו. יושרו ההדורים. הוא אמר: אני אוהב את הגישה שלך. נפרדנו בהבנה, וקצת נדלקתי עליו, בגלל הנוכחות, השרירים, עיני הקרח, והקול הנמוך מים המלח.
כעת, לקראת החורף, הוא הביא לי צינור, לא סתם צינור, וואחד פאלוס ארוך עם קוטר של חדק, והשאיר לי עם פתק שאם אתקשה להרכיבו הוא יעזור לי. מכיוון שבזמן האחרון אני כמעט לא בת"א, שמתי אותו בצד. הבוקר, כהכנות לנסיעתי, השקתי את העציצים יתר על המידה, שלחות האדמה תחזיק כמה שיותר זמן. הפסיפלורה זלגה אליו. שוב הוא חיש קל במדרגות, צלצול לא מרפה בפעמון הדלת. פתחתי, לבושה רק בלונגי כרוך רופפות, כהרגלי בבית, והוא בתחתוני בוקסר בלבד, ויחף. שעיר מדי לטעמי, אבל על השרירים הללו זה נראה גברי, ולא בלתי מושך. שוב בא קצת כועס, הן השאיר לי צינור, הלא הציע להתקין, ולמה ככה בלי התראה, שוב נוזלים המים? ואני מנטרלת כעסו מיידית, מכה על הברזל בעודו חם ואומרת: בוא נגמור עם זה, נתקין אותו עכשיו. צריך זה וצריך זה, הוא אומר, אבל יש לי כל מה שצריך. חיש חורר הוא את הקצה, אני ליפפתי חוט ברזל, הוא תוקע המסמר, ואני חותכת עם הקאטר. עבודת צוות של שני אנשים העומדים בחוץ על הגג מול הים, ולא לובשים כמעט כלום. הוא עובד ואני מסתכלת לו על הצינור... איך שבא לי עליו, שאני כמעט שוכחת שהוא לא פנוי. (אבל זוכרת! ומחזיקה את עצמי!) והוא אומר "זה ההבדל בין גבר חזק לאישה חלשה", ומשחיל בעדינות את הצינור המחליק על פני המרזב, זקור קדימה, בתנועה מדוייקת, ביד יציבה. אני פולטת אנחת רווחה.
"תודה!", "תודה גם לך", אנחנו נפרדים בדלת, רק עיניים, בלי מגע. ואז מתיישבת לכתוב עליו ופטמותי סומרות. איזה פיספוס, יא אהבלה. לעצמי אומרת: תמיד כשממש בא לך על מישהו את נעשית משותקת, כארנבת-לילה לכודה בסנוורי פנס. כן עצמי עונה לי: "מזלך!"


חרמנית, לכי לארוז!
טוב, הלכתי.