...
שובו של נער הזהב
פתאום הוא צץ אחרי חודשים ארוכים. כן, אותן גומות החן, אותה חזות של טייס קרב, אותה בלורית זהובה, אותן שיניים נוצצות. נער הזהב, כוכב הפוסטרים של התק"מ שב מן המושב, אי-שם. הגולש-הלוחש. פינטז עלי, כך הוא אומר. ולא פעם. "מאיפה צצת, חצוף!" אני כועסת. "נעלמת באופן מחפיר!" ואז מתרככת. הלא בגללי הולך זקור לעבודה. טוב, תבוא. אני מתרצה. ואפילו קצת מתעוררת מינית, בכל זאת חזה גברי שרירי, בכל זאת זין מפואר. בכל זאת גומות חן של כוכב הוליוודי. ואז בת"א הוא שולח הודעה: מסיים פגישה עוד חצי שעה. "את בבית?" ואני לא אומרת לו: לך תזדיין. אלא: בוא תזיין. אבל מה, כרגיל: זה רק ספורט! או במקרה שלו: זה רק סקס! "את יודעת שאני לא בעניין של זוגיות", הוא אומר כאילו זה סוכם ביננו, סוכם ונחתם בנוכחות שני עדים. ושוב מציע לי יזיזות. "אני לא אוהב להחליף מאהבות. אני רוצה מישהי קבועה, שטוב לי ונוח לי איתה. אבל בלי ציפיות". ואני חושבת: כן, נוח לו איתי. אני יודעת לעשות לו טוב. יופי. פחחח. כן, תארזי את הציפיות שלך ותדחפי אותן לארגז של הנדוניה. הארגז ההוא, בבוידם, הנדוניה שאין לך אפילו למי להוריש. זה בסדר, אני אומרת, מנסה לשכנע את עצמי: גם לי אין זמן לזוגיות עכשיו, עם העסק החדש והנסיעות המתישות. אין לי זמן לכלום. בטח לא להיות יצירתית ביחסים עם מישהו. אולי יתאים שיבוא יזיין וילך. "אני בתל אביב כל שבוע", הוא מפריח הבטחות שאין בהן חפץ. שיט, שכחתי, עוד ססססאמנכל שיווק אחד ואבדנו, "אז תעברי דרכי בדרך צפונה", הוא אומר. "אני אקפיץ אותך אחר-כך". תקפיץ אותי? תקפוץ לי. קשה לי להגיד לו כן. קשה לי להגיד לו לא. הגוף בוגד, אומר: אני רוצה אותו, אני רוצה את זה, הלב אומר: עזבי! זה לא מי שאת מחפשת, די לחיפצון! הראש אומר: עזבי שטויות, זה היה אתמול, והיום זה היום. אז למה את בכלל מתלבטת. יש לך טונה סידורים היום. סגרי את הכלוב, הוציאי את מברשת השיניים הנמצצת בפה, וצאי לדרך.
הראש צודק. מייד יוצאת!
זאבה אפורה: בקרוב המותג.
לפני 16 שנים. 18 באוקטובר 2007 בשעה 7:25
