במרתף

אתמול סוף סוף הגענו לבמה עצמה של הדאנג'ן לעשות חזרה!

(בעשר פאקינג בבוקר!! כן, אני כותבת את זה שוב! כי מי עושה חזרות בדאנג'ן בשעות כאלה??)

התרגשות לפני זה הייתה בשיאה

מכל כך הרבה בחינות

בעיקר - 

איך לוקחים הצגה (שהייתה אולי נראית לגמרי אחרת אם היינו בונים אותה במקור בדאנג'ן)

שנוצרה באולם מיינסטרימי ומהוגן במטרה לטלטל ולזעזע מעט את עולמו של הקהל המיננסטרימי והמהוגן

ומעבירים אותה לבמה הקטנה של הדאנג'ן - בין כלובים ועמוד ריקוד?

הכי כיף לפצח במה חדשה

והבמה של הדאנג'ן - היא כמו מגרש משחקים שאין לו סוף!

אז במקור אני מסתחררת על כל הבמה? בדאנג'ן יש עמוד - תסתחררי סביבו!

בסטודיו החיפאי אנחנו מתגלגלים על הרצפה? לבמאי שלי פתרון קסם - תעלי על העמוד ותשימי את הרגליים על הכתפיים של הפרטנר

(הוא לא לגמרי מודע לעובדה שמעולם לא עליתי אפילו על עמוד!)

(אני צריכה לכתוב פעם על הקשר הישיר בין במאי = שולט ושחקנית = נשלטת. אה, אופס. כתבתי על זה... ההצגה "במרתף")

אין קולב לבגדים? בשביל מה יש סורגים לכלובים?

נראה לי שהבהרתי את הרעיון...

לצערי אי אפשר להעלות לפה סרטון דגימה מהטרוף שקרה בחזרה

אבל תמונה של ההתרגשות שלנו מהכלוב על הבמה - אפשר גם אפשר!