אז מחר זה קורה
העולמות מתחברים
פעם ראשונה הם נפגשו כשנכנסתי לבועה ויצרתי את "במרתף" מתוך התנסות וחוויה
זאת הייתה פעם ראשונה שהאומנות שלי והייצר נפגשו באופן מלא ונפלא כל כך.
פתחתי אז את הכרטיס והבלוג הזה שטעימה ממה שקרה בשורשי היצירה אפשר לקרוא בתחילתו
(גילוי נאות - את הפוסטים המעניינים יותר שכתבתי באותה תקופה הסתרתי כדי לשמור טיפונת על הפרטיות שלי)
פעם שניה הם השתלבו כשמצאתי קאסט של שחקנים שהאמינו ב"במרתף" והחליטו ללכת איתי ועם היצירה הזאת עד הסוף
מי שהיום הבמאי של ההצגה ואחד הפרטנרים שלי קרא את המחזה ואמר:
"זה מחזה מלוכלך, לא מתייפייף ולא מתנצל. לא עושים דברים כאלה בארץ. אני מת על זה!"
נכנסנו לחדר חזרות והתפלשנו במחוזות שאני מכירה כל כך טוב והם למדו להכיר דרך הטקסט והדמויות
עברתי את תהליך חיי עם עצמי. הסכמתי לשבור גבול אחרי גבול. לחשוף פיסה אחר פיסה.
מהנפש שלי. מהרגש. מהייצר. מהגוף.
(גילוי נאות 2: חלק גדול מהתהליך שעברתי נמצא בכרטיס אנונימי שלי פה. את העולמות בין הכתיבה פרטית לזו הפומבית אני עדיין לא בשלה לחבר)
ההצגה עלתה בתאטרון מיינסטרים.
עמדתי חשופה עד העצם והרגשתי שעשיתי את זה! פשוט עשיתי את זה!
העזתי להשמיע את הקול שבדרך כלל לא נשמע. את הקול של האפלה והכאב.
ומחר...
מחר הם הולכים להתחבר באופן מושלם
מחר "במרתף" עולה בדאנג'ן. מול הקהילה.
זה ליצוק את החומרים הנכונים, לערבב, ללוש, לבשל בבישול ארוך, ובסוף להגיש בתבנית הכי מתאימה.
או אולי לא?
תמיד יש את הקול הקטן הזה שמטיל ספק. שתוהה. שחושש לא לעמוד בציפייה.
מחר אני הולכת להופיע מול אנשים שקוראים את המילים הגלויות והסמויות שלי
להחשף מולם, בלי שאני יודעת מי הם
אראה פנים שלא אוכל לקשר למילים
יראו אותי, יציצו לי. יידעו אותי.
ולי, לי לא יהיה מושג.
ייתכן שבמסיבה אחרי ההצגה, לידי בבר, כתף אל כתף
יעמוד מי שהתכתב איתי, מי שנגעתי בו במילה והגיב בבלוג, או פשוט קורא סמוי.
לצד חשש, אפילו אימה, קיים ריגוש מטורף
קצת כאילו מציצים לי מתחת לשמלה
ואולי בכלל לא כאילו.
.
