|
|
|
להיות דאדי זה להיות נוכח
לא רק ברגעים שאני זקוק לסיפוק שלי,
לא רק שהכל נעים ומצחיק.
להיות דאדי זה להיות עם האצבע על הדופק מה קורה בחיים של הנשלטת שנתנה לי את הכוח על כל הספקט בחייה.
לדעת לזהות בין מילים ורווחים באותיות.
בין מעשים והסכמות
להיות דאדי זה לא קל אבל גם לא קשה
זה רק עושה אותך גבר שיותר מתעמק
הוא פנה אליי אחרי שחברה ממש טובה המליצה לו ואמרה לו שרק אני אדע להוציא לפועל את הרעיון שיש לו בראש "פלוגצ'אקו" שמוטבעים עליהם שמו ושמה של בת הזוג שלו.
והשרשרת שמסמלת את הקשר שלהם,
שוחחנו רבות על כל מה שהרעיון שלו עלול ליצור, עומסים ומשקלים שעלולים לא לעבוד ובסוף אמרתי קדימה צריך לקחת סיכונים.
החיפוש אחרי העור הנכון ואחרי שאר האביזרים היה לא פשוט אבל בסוף מצאתי בדיוק מה שרציתי.
לפתע מלחמה עם אירן שסגרה את השמיים וקראה לי להתייצב לדגל, וכל מה שבראש שלי זה שהפרויקט צריך כבר להיות מוכן..
לאט לאט הכל נרגע והשמיים נפתחו, תכננתי בקפידה כל אלמנט שיהיה על העור ואז הכל התחיל להסתדר, הרעיונות התחילו לרקום עור וגידים, וכל פרט ופרט פשוט יצר עבורי תמונה מושלמת ומסודרת. המחשבה בראש של איך כל דבר יראה ולראות בסוף כמה מדויק הדמיון שלי יצא ושהיצירה המושלמת עלתה לראשונה להופעה על במת sin ethics ביום שישי האחרון.
ולפרופורמרים של sin ethics האהובים
rebel & jake.
תודה שסמכתם על היצירה שלי והאמון שנתתם באיכות שאני מביא באומנות שלי
שמחתי להכיר אתכם ולהבין שהיצירה שלי מגיעה לידיים טובות ואיכותיות.
כשהמיינד שלי מטייל לי במוח
אני יודע בדיוק מה אני רוצה,
איך לגעת ולהשתמש
בדיוק את רמת הכאב
שתעבור בך מכף רגל
ועד קצה השיער שלך.
לראות איך את מתמודדת
כשיוצאת ממני אנרגיה אפלה
כשהצחוק שלי מתחלף
בין צחוק שמדגדג בבטן
לצחוק שמבטא רגע של שכרון חושים.
בסוף את מתנקזת אצלי
לאלפי חלקיקים שבונים ומבטאים
שאת הזונה שלי.
צדיקה..
אוננת היום?
והוא לא רוצה לנוח
הוא לא רוצה להירגע
זקפה לילת מטריפה
לילה טוב כלוב
#טריגר מחטים#
סדום ראשון אחרי תקופה מאוד ארוכה,
הרגשות מתעצמים, ההתרגשות..
היא נכנסת איתי
אני מרגיש את ההתרגשות שלה איך שהיא מחזיקה בידי.
אני לא ממהר להתחיל לשחק, כל דבר בזמן שלו .
עובר בין אנשים וחברים והמקום מתמלא,
חיבוקים לאנשים חשובים עבורי, ושיחות היו חסרות.
מוצא מקום ליד הבמה, מוצא בדיוק איך להתחיל את מה שנבנה אצלי בראש.
הכפפות על הידיים, המחטים מוכנים, מחטא את עורה הדקיק, ומתחיל לצייר על העור שלה את השביל שלה בדרך אליי, ההתמסרות שלה .
החיוך שהיא יודעת לחייך בכל רגע .
7...
היא מציגה את עצמה עבורי
14...
היא מתכדרת ל Stool שהיא יודעת להיות כשאני צריך.
אני חודר את עורה, מחט ועוד מחט, ואני מרגיש אותה כואבת אבל שקטה.
אני מרגיש שבכל מחט היא יוצאת לטיול לתוך עולמה, לסאבספייס שהיא מייחלת לו כל כך, אני מרגיש איך הספייס שלי שוטף אותי כמו מקלחת נעימה של מים פושרים על כל הגוף שלי.
האנשים נעלמים, המוזיקה הפכה עמומה, ההתרגשות, של ההתחלה הפכה להיות מדויקת, מדייקת והידיים מטיילות לה על הגוף
והיא מחייכת, מחייכת בין מחט למחט, עד האחרונה.
היא זורחת בתנוחה הסגורה שלה
והיא רואה אותי בעיניים זורח מהתוצאה.
אני מיישר אותה היא ביציבה אצילה
והיא עבורי הפכה לנסיכה הקטנה
גאה בה
ושמח על שמצאה אותי ראוי.
המחטים יוצאים, הדם זורם על גבה, והיא מאושרת.
כמה רגעים נתתי לה לנשום.
ולקחתי אותה למרכז הרחבה לסמן את עורה בסוג אחר של מגע.
הידיים, הכלים, התנוחות והעוצמות. מפרקטיקה עדינה וחודרנית, לפרקטיקה עוצמתית שמראה עוד ועוד את עומק ההתמסרות.
היא בורחת ואני מחזיר אותה למקומה, אז היא מסתובבת ואני רואה את החיוך על פניה ואת העיניים שמחכות לכל מה שיגיע.
הסימנים מתחילים להיות מוחשיים, גופה מתחיל לרעוד, ואני ממשיך כי אני יודע שהיא יכולה עוד.
אני רוצה אותה שם על הקצה
שם רגע לפני שהיא נופלת
רגע לפני שהיא נעלמת.
להחזיק אותה שתדע שאני מרגיש אותה.
שאני רואה .
הצלפה אחרונה ואני רואה שהיא עוד רגע לפני בריחה.
חיבקתי אותה חזק להודות לה על כל מה שנתנתה.
ואז הרעידות של גופה התחילו לאבד שליטה
עומדים שם על הבמה
הרמתי אותה לידיי, לקחתי אותה לצד,
לתת לה לנחות אליי לאט לאט
לתת לה לנשום שוב את הקרבה שלי.
את הזיעה שלי.
הרעידות עוצמתיות
הגאווה שלי בה ענקית.
והיא לאט לאט חוזרת אליי.
לאט לאט אומרת...
תודה מאסטר שלי
תודה אדוני.
ואני מתמוגג בידיעה שהיא רואה
שאני ראוי לקחת ממנה כל כך הרבה
ולתת לה את מי שאני.
איך שאני
Mei Mei
תודה רכוש קטן.
תודה על עוד צעד איתי בדרך.
עולה בי המחשבות על הסשן האחרון.
אחרי שהשתמשתי בה ובדקתי כמה צעצועים חדשים על גופה, ונתתי לה מקום חופשי להיות היא, להשתובב ציוותי עליה למזוג לי כוסית ויסקי, היא פלטה "אני לא מפחדת ממך אדוני"..
ואז במבט אחד היא הבינה את גודל הטעות שנפלה לה מהפה עם חיוך גדול אמרתי לה בואי... הכנסתי אותה לסד של המיטה והתחלתי לשאול אותה
אני יודע שאת התכוונת למשהו אחר
את סומכת עליי, את מוכנה לכל מה שאני אביא עלייך, אך בכל זאת.. לא מפחדת....
הצלפה ראשונה, הצלפה שנייה והיא כבר בורחת עם התחת שלה
אני מפחדת אדוני, דאדי שלי, אנשי מפחדת.
ויצא מגרוני צחוק מתגלגל, ואני אומר לה מאוחר מדי חור קטן.
סט הצלפות וכלים שמשתנה בקצב ובעוצמה והיא גונחת את הכאב שלה, את העונג שכל הצלפה שיוצאת מהיד שלי לגוף שלה ולנפש שלי בחזרה. הגוף מסתמן בפסים ארוכים ושטפי דם הידיים שלי על העור שלה מוסיפות עוד מגע, תחושה מלווה בליטוף ואחיזה שלא מרפה.
הכוס שלה נרטב, כל כולה פתוחה.
זונה קטנה
שרמוטה
יעוד שהיא מבינה שמטרתו נולדה.
להיות חור..
חור משומש שלי.
כל חור וחור שומש כהלכה ואחר מכן נזרקנו למיטה, מנוחה קצרה והסבר על מה משמעות הפחד, הירא בתוך הדינמיקה, והיא ידעה זאת. אני רואה את זה בכל תנועה שלה שהמקום שלה הבטוח שלה זה לרגליי.
במיטה, היא נשכבת עם הפנים למיטה מתכוננת לעוד פרקטיקה, לעוד סשן כאב פיזי ומנטלי. ואני מעלייה רוכן ומתחיל,
מחט ועוד מחט בדיוק ומיומנות עוברת מתחת לעור שלה, היא שם נושמת את עצמה ורואה איך הכאב זוחל לה בגוף, מהנעיצה הראשונה, איך שעיניים נסגרות והשפתיים מתכווצות, את הגניחות הקטנות, ואת ההתמסרות שמובילה אותה לגרום לי לגאווה.
ואני גאה בה
גאה בכל דרך ושעל שהיא עוברת בתוך העולם שלי.
גאה בך
חור
גאה בך
זונה..
גאה שאת שלי
Mei Mei
איזה חם
גם בגוף וגם באילת
מחר שוב עולה על מדים
בדרך למקלחת טובה ורטובה
שישי בבוקר
ישראל תקפה באירן... סף סוף קצת ביצים..
מחשבה ראשונה יאללה אני חוזר לישון, במחשבה שנייה "איפה עכשיו אני מארגן זריז את התיק של המילואים? ". לא עובר רגע והודעה בטלפון קופצת.
יאללה ימ"ח
השעה 8 בבוקר ואני בדרך דוהר לכיוון מעדכן את הקטנות שלי , מקפיץ חיילים מהמיטות, יאללה יא בטטות תעלו על מדים, יש לכם שעתיים להתייצב.
כולם על הרגליים ובערך כמעט כל הצבא מגיע פותח את המחסנים, ומתחיל לעבוד. אין ספור התקלות, ונגדים שבא לי לבעוט להם בראש. בסוף סיימנו במהירות נדירה ומשם ישר לגזרה.. לילה אחד יחסית רגוע שכולנו מתאפסים על איפה כל אחד נמצא 500 חיילים שמחפשים איפה להניח את הראש עד לפקודה הבאה.
והנה הפקודה...
כל הגדוד נכנס תופס בתים ומתחיל לעצור מחבלים.
לילה ראשון והאוכל לא באמת מספיק, והמים נגמרים כמו טיפה באוקיינוס של מדבר. ואני מארגן מחדש את הכל, מים, אוכל, סיגריות, תחתונים, אוסף הכל ומכניס מחדש. מפזר ודואג לחיילים, שלאט לאט רואה איך הם מתעייפים. עוד לילה ועוד יום חולפים, ושוב ממלא להם מצברים, הפעם כולם עצבניים, כולם דרוכים, ואחד אמיץ מרים את הקול. לא נשארתי חייב, באמצע הקסבה בלי להסס תופס אותו מהווסט "תקשיב בחור אולי התבלבלת, אני כאן עוזר לך ואתה סותם". המפקד שלו רץ אליו תופס אותו ומעיף אותו למחסה ואני ממשיך להוריד להם את מה שהם צריכים, החיילים שלי גמורים שבורים שלא מכירים את החלק הזה של הלחץ בלחימה. אני שומע את המפקד צועק עליו, על מי נראה לך שאתה מרים את הקול, אין לך מושג אפילו מי עומד מולך. ואני מעיף מבט חצי נרגע חצי מרחם, באמת הוא לא יודע מי אני ואותי לא מעניין מי הוא. רק מעניין שלא יתייבש ושלא יהיה רעב.
חולפות 2 דקות ובקשר אני שומע קול מוכר, חבר יקר מסמן לי את המיקום שלו כדי שאגיע לפנק גם או ו במים ואוכל. מזרז את חיילים, זורק לחייל שצעק, נדבר כשנצא עם לחיצת יד. זז כמה עשרות מטרים מלווה את השיירה ברגל . שורה של פיצוצים שמעיפים אותי לקיר, ואני רואה את החבר מקדימה כמוני מתרסק לרצפה, מסונכרנים, קמים, מחפים בודקים שכולם בסדר, משיבים אש לכיוון שממנו הגיעו המטענים.
החיילים שלי מתפקדים כמו אלופים. פורקים עוד נקודה כדי שנמשיך, לחבר יש 2 פצועים בכח ואני מפנה אותם לטיפול מהיר, למזלנו למזלנו הם פצועים קל מאוד, וזה נותן כח להמשיך לעבוד.
עוד יום ועוד יום ככה מיום שישי, והנה עוד שישי והצבא הגדול מחליט לשחרר.
בלי להסס משתחררים.
מגיע לבית ואין כוחות בכלל לעמוד
ככה זה מרגיש אפיסת כוחות.
ככה קצת ממה שעבר עליי תקופה
כמה שהייתי צריך את המקלחת הזאת
