הכל או כלום

כמה ימים לפני הודו החלטתי לקחת הפסקה מאוננות.

לפי הרפואה הסינית וההודית, זהו צעד חכם שהרי הזרע הוא נוזל החיים (Jing) של הגבר ויש להשתמש בו בתבונה.

אבל אם כל הכבוד, לא בגלל החכמים הסיניים הפסקתי להביא ביד.

הפסקתי כי החלטתי שהזרע שלי צריך להפלט רק במפגשים מיניים עם משהי (או מישהו) ולא לבדי.

כי כשאני לבד אני יכל לאונן הרבה. ממש כמו שאני יכל לשתות אלכוהול הרבה ולבד.

ועדיף שהמישהי הזאת תהייה קבועה. אחת ויחידה. ושהזרע שלי יהיה שייך לה.

מוקדש לה. בבעלותה הבלעדית.

הזרע שלי הוא המתנה שלי אליה.

גם אם המישהי האחת הזו היא כרגע לא חלק מחיי, ויכל מאוד להיות שאפילו עוד לא נפגשנו, ושזה יקח הרבה זמן, אני כבר מכין את גופי וכוונותי אליה.

בסוף היא תגיע.

מפה לשם כבר כמעט שבועיים שלא גמרתי.

אני מרגיש את להבת החרמנות מדגדגת כל הזמן בקצוות הווייתי.

אני מרגיש את שק האשכים שלי נפוח ומלא. 

הזין שלי מבקש ממני להתרוקן ולפלוט. זה לא באשמתו. ככה הרגלתי אותו כבר עשרות שנים. 

"באנו לשנות הרגלים ותבניות" אני מסביר לו.

מסביר לעצמי.

"באנו למצוא את האחת שנשרת, ולה נהיה שייכים שנינו. אתה ואני."  אני ממשיך.

הזין פחות מתלהב מהסיפור הזה. הוא רוצה שאשחק בו עד גמירה. מנסה לשכנע אותי. אבל אני מתעקש.

לבסוף הזין שלי נסוג. אבל לא בגלל שהוא מסכים לדרך שאני רוצה ללכת בה. זוהי רק נסיגה זמנית, לחשב מסלול מחדש עד להתקפה הבאה שלו עליי בנסיון להגיע לאורגזמה ולפלוט.

הוא לא יוותר בקלות.