"מחקר שנערך במשך שני עשורים באוניברסיטת קורנל שבניו-יורק, קובע שהמפתח לאושר טמון בצבירת חוויות, ולא בצבירה של חפצים. עורך המחקר מציע: "תשקיעו יותר בטיולים, פחות בחומריות - אנחנו סך כל החוויות שלנו" (מתוך כתבה באתר וואלה)
איך שהגיע האוכל הבנתי שהזמנתי יותר מידי. ולא שהזמנתי כל כך הרבה, 2 מנות סה"כ ו2 רוטי, וגם זה לא שהמנות פה גדולות כמו באמריקה. אבל מנה אחת בהחלט היתה מספיקה לי.
הזמנתי אוכל כמו תייר המשתוקק לנסות את המטבח ההודי. הזמנתי מהשתוקקות, מהרצון לשחזר חוויה טובה שהיתה לי. הזמנתי 2 מנות בלי להרגיש בכלל. על אוטומט. והרי הסבל שלנו מגיע בדיוק מהדברים האלו. מהמרדף אחרי לנסות דברים חדשים. לאסוף חוויות.
תמיד תהיה עוד חוויה לאסוף. עוד יעד להגיע אליו. עוד מסיבה. עוד מנה לטעום.
ואם רק מהזמנת אוכל במסעדה למדתי משהו על עצמי, אז כמה ארוכה עוד הדרך?
האם האמירה "תשקיעו בחוויות" בכלל נכונה?
האם "חוויות" הם לא בסה"כ עוד מוצרים שאנו רוכשים לשים על המדף? לעלות לאינסטגם?
למה לא "תשקיעו ברוחניות"? או "תשקיעו באושר הפנימי שלכם"?
לפני כמה ימים כתבתי על איך כולם הולכים לירידי תחפושות, לקנות תחפושת למסיבות פורים. "חוויות". ואיך אני צופה בכולם מהצד.
הנה על פניו אני מצהיר שבשבילי האושר הפנימי הוא חווייה מספיקה ושאינני מחפש כרגע חוויות חיצוניות. אבל בתאכלס אני בקצה השני של העולם בדרך לטראק של 4 ימים לראות מקדש על הרי ההימליה, אז..
האם האושר הפנימי שלי נמצא במקדש הזה?
כנראה שלא.
האם אצא לטראק בכל זאת?
כנראה שכן.
אבל היי..
במסעדה הבאה לפחות אזמין רק מנה אחת.
לאט לאט.
הכל בסדר.
אפשר לנשום.
בסיום שיעור היוגה היום האמנית המדהימה הזאת, רגיני, ניגנה לנו 3 שירים שלה. ככה לבד עם הגיטרה.
וזהו חסד רבותיי.
