הכל או כלום

זאת לא אשמתך שההורים התגרשו כשהיית בן 6 ולא ידעת אף פעם מה זאת משפחה.

זאת לא אשמתך שאבא היה עובד מהבוקר עד 9 בלילה ולא היה אף פעם בבית. וגדלת עם אבא.

זאת לא אשמתך שאמא שלך תמיד היתה עסוקה בעבודה על עצמה עד שהיא אף פעם לא היתה אמא.

זאת גם לא אשמתך שהיא סובלת מהתפרצויות זעם שהיו נופלות עליך בהפתעה. גם מול החברים שלך.

זאת לא אשמתך שהאחים שלך ברחו מהבית כשהיית בן 10.

זאת לא אשמתך שאף פעם לא היה אוכל בבית. לא סירים על גז. לא במקרר.

זאת לא אשמתך שקפאת מקור כי לא היתה לך שמיכת חורף.

זאת לא אשמתך שהשכן דלת ליד היה בריון שכונתי שהתעלל בך. גם מינית.

וזאת לא אשמתך שאף אחד מההורים שלך לא עזר לך גם כשצרחת לעזרה. בד"כ התגובה שלהם היתה שעדיף לשתוק.

זאת לא אשמתך שבגיל 17 חזרת מבית ספר הביתה וקרובת משפחה שאלה אותך "איך היה היום שלך?", והבנת באותו רגע, אז בגיל 17 שזאת הפעם הראשונה בחיים שלך שמישהו אשכרה מתעניין במשהו שקרה לך. מישהו מתעניין בך. ולא ידעת איך לענות.

זאת לא אשמתך, כל הפעמים האלו שקפאת במקום. שלא ידעת מה לעשות. איך להגיב. מה לענות. כי זאת לא אשמתך שאף אחד לא הדריך אותך. לא תפס אותך כשנפלת. אף אחד אפילו לא כעס עליך כשעשית משהו רע.

זאת לא אשמתך שאתה רגיש. 

זאת המתנה שלך.