הכל או כלום

האנומן שחזר מהודו, הוא לא האנומן שנסע להודו.

והאנומן של היום הוא לא האנומן שחזר מהודו.

אז מי זה האנומן?

חוויתי השבוע קצת דאון. קצת בילבולים.

ספקות עלו לגבי הדברים הרגילים שלי: עבודה, מוזיקה, יוגה, אימונים.

האם משהו צריך לבוא על חשבון משהו אחר?

מה המטרה של כל דבר שאני עושה?

התחלתי להסתבך עם עצמי. להמציא תשובות.

אבל השאלות היו לא נכונות.

היום, שישי, הלכתי לסדנת מדיטציה. אולי אחת הסדנאות היותר מאתגרות שהשתתפתי בהן.

(40 דקות של מדיטציה בישיבה + 20 דקות של מדיטציה חופשית) כפול 4 פעמים + הרצאה של שעה.

אבל וואוו, כמה שהייתי צריך את זה.

אמרתי בסוף הסדנא למדריך שחוויתי "נבוט של מדיטציה לפנים".

בתרגול היום הבנתי שקצת הלכתי לאיבוד בדרך הרוחנית שלי.

קל לסטות מהדרך. יש חיים שלמים שגורמים לך לסטות. יש משפחה ועבודה וזוגיות,

אבל מעל הכל ישנם הרגלים, דפוסי חשיבה והתנהגות, הרגלים ומערכת אמונות שלמה שבמשך שנים על גבי שנים טיפחתי לעצמי. במודע או שלא. או שטופחו בשבילי. במודע או שלא במודע.

ברירת המחדל הקלה והטבעית היא החזרה אליהם.

הדרך שלי היא דרך של רגישות ועדינות. של חמלה ואהבה. של זן ובודיהזם.

היוגה. המוזיקה וכל שאר הדברים בחיי, הם הפירות של דרך זו. הם לא המטרה של הדרך.

צריך להבדיל בין הפירות שאתה קוצר מהדרך שאתה בוחר ללכת בה, ולא לשים אותם בתור המטרה שלך.

הספקות שעלו לי, עלו לי בגלל שנשאבתי חזרה ליומיום, איבדתי את הדרך הפנימית שבי.

את הדרך של השקט. של הקבלה העצמית. של האושר הפנימי.

הדרך של הנומן שחזר מהודו.