הכל או כלום

אבא שלי ואני מדברים בערך פעם בחודש, חודש וחצי.

לפעמים המרווחים בין השיחות שלנו אפילו ארוכים יותר.

ואז, כשאנחנו סופסוף משוחחים, אנחנו עוברים על כל מה שקרה מאז הפעם האחרונה שידברנו, על כל מה שמתרש בספורט וכדורגל, על עניני משפחה/ חגים/ עכונים - וכל השיחה לוקחת בין 50 שניות ל דקה ורבע.

אז אפשר להגיד שבממוצע, אני מדבר עם אבא שלי פחות מדקה בחודש.

אנחנו אומרים אחד לשני "אני אוהב אותך" פעם ב6 שנים. נראה לי. אולי פעם ב 8 שנים.

כשיש מפגש משפחתי או חברתי כלשהו, אבא שלי תמיד מספר עלי "סיפורים מצחיקים" לאנשים .

הסיפורים המצחיקים האלו, הם תמיד, אבל תמיד, סוגי כשלונות שהיו לי בכל מיני תחומים.

בד"כ הם יתרחשו בתחום הלימודים, בזמן בית הספר והתיכון.

אף פעם לא הייתי טוב בלימודים. עד היום זה סיוט בשבילי.

אבל אבא שלי מספר, בהומור כמובן, על הכשלונות שלי.

איך התחצפתי למורה הזה. ואיך נכשלתי במבחן ההוא.

ואיך בצבא לא עשיתי מה שצריך.

בהומור, כן?

ואני נבוך.

גדלתי עם תחושת שלימזל. (שְלִימַזֶל הוא כינוי ביידיש לאדם חסר מזל)

עם תחשה שאני לא מספיק טוב לאבא שלי.

שאני לא מספיק טוב, נקודה.

כבר לפני שנים הבנתי שאין הוא יכל להגיד לי מילים טובות ומנחמות.

שאין הוא יכל לחבק, לעטוף, להכיל, לתמוך, להתעניין, להזדהות, לייעץ, פשוט להיות שם..

שככה הוא גדל בבית הוריו שלו.

שאני זה שצריך להפסיק לצפות שזה יקרה.

עם השנים האכזבה ממנו הפכה לכעס.

והכעס הפך לעצב.

שהפך לאדישות.

שהפכה לשיחה של חמישים שניות פעם בחודש וחצי.

אבל מה שהבנתי בסופ"ש האחרון הוא,

שכל פעם שאבא שלי מספר עלי "סיפור מצחיק" מול אנשים, סיפור שגורם לי להרגיש שלמיזל,

הוא בעצם אמר לי: אני אוהב אותך.

זאת הדרך שלו. הוא לא מכיר דרך אחרת להראות אהבה.

אז קצת עצוב לי עכשיו. 

ופתאום נורא בא לי שהוא יספר עלי "סיפור מצחיק".