בשנים האחרונות ממש זילזלתי במונו-סאחים.
ברחתי מהם כמו מאש.
הם יצגו בעיני את השעמום.
את הבינוניות.
את ההתפשרות.
את כל מה שהייתי אני בעצמי המון שנים.
מהר מאוד תפסתי את הצד השני בסקאלה.
לא יודע איך קוראים לו, אבל התמקמתי לי בצד שהוא לא מונגמי ובטוח לא סאחי.
הרבה מסיבות/ שורות/ סמים/ בנות/ בנים עברו דרכי/ בתוכי/ מסביבי.
כמה cool הרגשתי עם עצמי.
אני חי את החיים!
אני חי?
את החיים?
את החיים של מי?
את החיים שאני רוצה?
שאני חושב שאני רוצה?
אולי אני רק בורח ממקום דפוק אחד בשביל להגיע למקום דפוק שני?
אולי.
לאחרונה מפלס הזלזול שלי במונו-סאחים ירד.
יש אפילו, כמה מונו-סאחים נחמדים ממש. באמת!
וכמו שאומר המשפט המפורסם:
Some of my best friends are Mono-Sachim.
ובכלל..
מי אני, שאזלזל באחרים?
מי אני שאשפוט אנשים על הדרך שבה הם בחרו?
מה אני בכלל יודע על החלומות שלהם? הפחדים? התשוקות שלהם?
מי אני, שאקבע איך נכון או לא נכון לחיות?
אז אני לא מונו-סאחי
אבל אני גם לא 100% ההפך ממונו-סאחי.
אני על הקשת המונו-סאחית.
וזה בסדר גמור.
